אריסטו 2 טבע (פיסיס) ושינוי

[[מחברות אוני'/יוונית/אריסטו/אריסטו]] [[יוונית]]

תורת הטבע של אריסטו די מעצבנת כמו כל הקוסמולוגיות היווניות (אבל בכל זאת חשוב ומעניין להבין את הלך הרוח)
"מודל הבצל" - הלב של הקוסמוס הוא הארץ, העולם שלנו, והוא עטוף ב-55 רקיעים.
כל רקיע מכיל גורמי שמיים מסוימים, והם נעים במעגליות סביב הארץ, ומניעים זה את זה באופן מכני. נלמד עוד על תנועת השכבה החיצונית מכולן.
הרקיעים עצמם זזים! הכוכבים משובצים בהם כמו נורות.

העולם שמתחת לירח (העולם שלנו) מורכב מ-4 היסודות האמפדוקליים: אדמה, אוויר, אש ומים. -עבור אריסטו, הם מייצגים 4 וריאציות של שני משתנים יסודיים: חם-קר; לח-יבש.
אש: חם ויבש
אוויר: חם ולח
אדמה: קר ויבש
מים: קר ולח

בעזרתם אריסטו מסביר תכונות פיזיקליות רבות של החומרים הטבעיים.

כל מה שברקיעים מורכב רק מיסוד אחד -- ה"איתר" (aether).
גלילאו הוא זה שהפריך את התפישה האריסטוטלית הזו: הוא גילה בעזרת הטלסקופ שלו שבירח יש גבעות וכו', כלומר טופוגרפיה דומה לשלנו, הדורשת רוח, לחות וכו' - ולכן יש להסיק שאין הבדל בין היסודות המרכיבים את הטבע כאן ושם.

//

אריסטו מפריד בין הפיסיס לנומוס בעקבות הסופיסטים, ומודע להבדל, אבל הגישה הטלאולוגית שלו הן לטבע הן לענייני האדם מאחדת את הנושאים.

ההשוואה היא בין יצור למוצר. אנחנו ייחודיים בפעולה מתוך שיקול דעת, אבל אנחנו גם חלק מהטבע - העשיה שלנו (התכליתית) משקפת את התכליתיות של הטבע.

הקטע של גלגל הירח הוא הבסיס ל"מתחת לכוכבים" של רמב"ם על אריסטו - הוא עוסק בעיקר בחקר העולם "שמתחת לגלגל הירח", לפי מודל הבצל שלו.

הוא לא באמת אפמדוקלי. הוא מחלק את העולם ל-4 היסודות "ושכמותם", כלומר לכל החומרים הטבעיים כשווים, ובנוסף להם לבעלי חיים ולצמחים.

אפיון הדברים הטבעיים:
1) יש בו בתוך עצמו הראשית של תנועתו ומנוחתו (הנעה עצמית)
2) שיש בו דחף מולד לשינוי (משתנה בעצמו, מכיל את השינוי שלו בכוח ומוציא אותו לפועל באמצעות התנועה).

אריסטו מציע להבין את הפיזיקה/הדומם מתוך הביולוגיה/החי - הטבע הוא מכלול שמכיל בתוכו את עקרון התפתחותו (לזכור, אצל המילטים זו הייתה המשמעות העיקרית של פיסיס)

-מוצר מלאכותי נוצר, משתנה ומתהווה לפי כוח חיצוני ובשל סיבות חיצוניות

"אדם נוצר מאדם, אך לא מיטה ממיטה"

מדוע עיקרון השינוי פנימי ביצורים טבעיים?
1) התרבות עצמית (ההתהוות היא אוטונומית)
2) העברת תכונות היסוד מדור לדור (המאפיינים של המין והסוג נצחיים/נשמרים/מתהווים בעצמם)
3) מימוש תכונות היסוד של המין תוך גדילה והתפתחות של הפרטים

קצת התפלפלות של החוברת: עבור הפרט הביולוגי, זה גם עניין חיצוני. רק עבור המין זה "פנימי". ובנוסף, מיטה מולידה מיטה אם נחשוב על הרעיון בראשו של הנגר ועל המימוש שלו בפועל.

-ברור לאריסטו שהמיטה עשויה מחומרים טבעיים המקיימים את הקריטריונים שהציב. העניין הוא שהמיטה כמבנה מסוים שלהם, בעל הגדרה מסוימת (מאפיינים מסוימים) ותכלית מסוימת - אינו טבעי. לכן יש הבדל בין... חומר וצורה!!!
חומר וצורה זו הבחנה סופר חשובה, בדיוק כדי להסביר למה המיטה עשויה מעץ ואינה טבעית.

בנוסף לטענה
1) הטבע מתאפיין בכושר תנועה ושינוי
אריסטו טוען באופן ראשוני יותר:
2) מובן מאליו שהטבע ישנו

הוא לא מקדיש הרבה זמן להוכחת הקיום של עולם התופעות. החוויה איננה ידיעה עבורו, אבל הידיעה מבוססת על תצפיות החושים כמקפצה ראשונית - הדיון על הקיום של הטבע הוא מנותק מהמציאות וחסר משמעות עבורו.

זו כמובן ביקורת על האליאטים - זנון הראה שכל תנועה היא סתירה פנימית. אריסטו מקבל את התנועה כנתון בסיסי, ורק רוצה למצוא לה הסבר.

וביקורת על אפלטון: הוא הושפע מהרקליטוס שטען שהflux מכיל סתירות. אפלטון לא רצה שהידיעה תכיל סתירות, ולכן אמר שהטבע לא קיים לגמרי, יש לו דרגת ממשות חלקית.

אריסטו בא ואומר: העולם הוא שינוי. הבעיה של הקודמים היא שלא פיתחו את העולם המושגי הראוי כדי לעסוק בעולם דינמי זה מבלי להיקלע לסתירות -- וזו המטרה השאפתנית שהוא לוקח על עצמו.

-מקאנט ואילך, ב"פילוסופיה החדשה", יצירת מערך מושגים באופן זה נתפשה כתפקידו העיקרי של הפילוסוף. מערך המושגים הוא רשת של תלות-הדדית, כמו כל שפה - כדי להבין את כולם במלואם, עליך להכיר את כולם (הם מגדירים זה את זה).

//

תיאור השינוי:

-אריסטו מבחין בין תיאור לבין הסבר -- טוען שכדי להסביר את השינוי, עלינו לתאר אותו כראוי.

-"מה שהולך ונוצר, באשר הוא הולך ונוצר, הולך ממשהו אל משהו" ('פיסיקה' ב').
(כלומר, אריסטו מבקש להגיד שהשינוי הוא לא רק "שיווי משקל" הרקליטי או ??? פרמינדי ואפלטוני, אלא מסלול עם מבנה מוגדר - מעבר מ-א' ל-ב').
התהליך הולך ככה:
1) 'מצב תחילי' -- נקודת המוצא, בה הדבר חסר את תכונתו שתופיע במהלך השינוי
2) 'מצב סופי' - הדבר כאשר יפתח את התכונה הנרכשת עם תהליך השינוי
3) 'משהו קבוע' - הדבר המשתנה. אפלטון הסביר בתאיטיטוס/סופיסטן שאם הכל זורם, אין אובייקט ואין סובייקט, אין זהות יציבה בכלל שאפשר לשייך לה את התהליכים.
אריסטו אומר - השינוי מהמצב התחילי למצב הסופי מתחולל, בכל זאת, בתחומיו של "משהו קבוע" (זהות יציבה...).

אריסטו מגדיר את המשתנה הקבוע כ-"היפוקימנון", או בלטינית - substratum (די בטוח שנתקלתי במושג הזה בהקשר של פוקו ודלז בדיון שלהם על ארכיאולוגיה).
המשמעות בעברית - "מצע"
(השינוי קורה על "מצע" מסוים).

מושגים נוספים שהשתמש בהם - "הוויה" (אוסיה ביוונית, substantia בלטינית).
וכמובן, בימה"ב - "עצם" - שזה "אובייקט" בפילוסופית.

האובייקט הוא מה שנשאר ברציפות דרך ההיפעלויות.

לחדד את ההבדל בין אריסטו לאליאטים:
עבורם, לא ניתן להבחין בין החלק היציב של דבר מה, לחלק שמשתנה
(מקדים את הטענה הידועה של אריסטו - שדבר יכול להכיל סתירות כל עוד זה לא מאותה הבחינה).
לכן, אם ספיידרמן עשה צעד מ-X ל-X+1, מדובר במעבר של ספיידרמן ממיקום X למיקום "לא X", ואם הטענה היא שהוא יכול להיות בשני מקומות שונים וסותרים, הרי זו סתירה.
באופן כללי, הלוגיקה של השינוי אצלם היא מעבר מ-A ל-"לא A" -- מחם לקר, מיבש ללח - כלומר דבר שמשתנה להפך מעצמו. אז הזהות לא יכולה להישמר.

הבעיה שאריסטו מזהה די פשוטה: זה לא שיש חום והוא הופך לקור, או שיש גודל אשר הופך לקטנות. השינויים האלה בתכונות קורים על "מצע" - על העצם שנשאר קבוע. בתחומו, יש שינוי בתכונה מקר לחם למשל, אבל זה לא שהקור עצמו הפך לחום.

הלוגיקה היא: ב' שהוא לא-א', הפך לב' שהוא א'.

-אריסטו מסמן שתי אפשרויות לשאלה "מה הוא העצם" -
1) החומר עצמו
2) הצורה של החומר

גם עצמים מחולקים לטבעיים ומלאכותיים:
טבעי: מצע של שינויים שמכיל את עיקרון תנועתו ושינויו
מלאכותי: מצע של שינויים שמקבל את אלה ממקור חיצוני

בנוסף, אריסטו מרחיב את האצטלה הלוגית מ"דבר וניגודו" (עבור האליאטים, יש או: א', או: לא-א', שזה די מצמצם -- לא א' זה בעצם הכל חוץ מ-).
אריסטו מבקש לעשות שימוש במושג ההיעדר!
העצם הופך מ-ב' שאין בו א', ל-ב' שיש בו א'.

סוגי ההיעדר האריסטוטלי:
1) שלילה: "לאיש אין כנפיים". מדובר בהיעדר מוחלט.
2) "מחסור" (תרגום שלי): "אי-מציאותה של תכונה שהייתה צריכה להימצא" - למשל, הראייה לאדם עיוור (מה ההבדל הלוגי???)
3) "קדם-הופעה" (תרגום שלי:) אי-מציאותה של תכונה שמטבעה להופיע ו להתממש: למשל הדיבור עבור תינוק
*הכוונה בתרגום שלי היא שהחוברת לא נתנה שם להסבר, אז המצאתי

העיקר אצל אריסטו כרגע הוא ההיעדר השלישי. ההיעדר של תכונה שהעצם עתיד לפתח.
המסקנה של אריסטו שהיא שהתכונה הזו, שהיא כאמור היעדר ולא הוויה - קיימת בעצם טרם השינוי, ככוח שיוצא אל הפועל.

ניתן לתאר את הרכיבים בתהליך השינוי שלו גם ככה:
1) ההעדר (גודל נורמלי אצל גור חתולים)
2) התכונה כאשר היא נוכחת (הגודל הנורמלי של חתול בוגר)
3) הדבר המשתנה (החתול הפרטי)

להרקליטוס היה אומר: הנהר הוא תעלה שמוצפת באופן קבוע. במיקום מסוים ובצורהו מסוימת. המים הם רק החומר.

//

הסבר השינוי האריסטוטלי
כעת כשתיארנו את השינוי, יש להסבירו, שכן "אין אנו חושבים את עצמו ליודעים לפני שתפסנו את ה"משום מה" (הסיבה התחילית) של כל דבר ודבר".

ה"משום מה" קיים אונטולוגית. הטבע הוא תבוני עבור אריסטו וניתן להכרה.

אריסטו מחלק את הסיבה (aitia) ל-4 תשובות על "משום מה".

1) הסיבה החומרית
"המה שממנו"
כל דבר עשוי מחומר -- hule
כדי שצורה תתקיים במציאות - עליה להתבטא בחומר
חומר אצל אריסטו זה לא רק חומר פיזיקלי, או ארבעת היסודות!!!
חומר אצל אריסטו הוא קטגוריה מטאפיזית, ולא חייב להיות "חומרי" במובן הפיזיקלי.
hule זה המרכיבים של כל צורה -- האיברים הם החומר של האורגניזם; ההנחות הן החומר של המסקנה (מופשט לגמרי במקרה הזה!), וכו'.
אצל אריסטו, בגדול, חומר הוא כל מה שאיננו צורה - זה נקרא "מושגים מצטרפים"
(כמו ימין ושמאל. אחד מכסה מהגדרתו את כל מה שהשני - לא).
כדי להסביר משהו -- אפשר לאפיין את החומרים המרכיבים אותו.

2) הסיבה הצורנית
"המהו להיות"
המבנה הפנימי,התאורטי והמופשט של הדבר.
זו למעשה "הצורה" האפלטונית בגלגולה האריסטוטלי - מדובר בהגדרה של הדבר, שהיא אפיון טיבו ותכונותיו.
הצורה נתפשת במחשבה -- לא בחושים
(אפלטון בתאיטיטוס/סופיסטן: לראות עץ =/= לזהות עץ).

אם לחדד את המושגים:
-הצורה קובעת מה יהיה דבר (שני זרעים של עצים שונים הם די דומים חומרית).
-הlogos (הגדרה) של הדבר מציינת את הצורה שלו (באופן מדוייק כדי לזהות דווקא אותו).

נזכיר את התגלגלות המושג:
"צורה" הוא התרגום שרווח בימי הביניים לeidos ביוונית.
אצל סוקרטס זה היה - פשוט ההגדרה הממצה והמוציאה.
אצל אפלטון - האידאה
אצל אריסטו - המין הביולוגי/"המהו להיות" - המבנה הפנימי, התאורטי והמופשט של כל דבר
(בעצם שילוב של הדברים).
גם צורה זה כמובן מושג מטאפיזי.
הבדל מעניין לעומת אפלטון - הצורה היא אוסף של תכונות, ולא הצורה האידאלית של תכונה מסוימת. לא נראה שיש חשיבות לכך שהצורות יכללו זו את זו במן היררכיה. לא בטוח לגבי זה.

3) הסיבה הפועלת
"העושה של הנעשה והמשנה של המשתנה"
מדובר בגורם שהביא להיווצרותו של הדבר או של מצבו.
בעצם מלאכותי: הפסל יצר את הפסל בשביל XYZ
בעצם טבעי: הזרע הוציא אל הפועל את העץ
מדובר בתיאור קוזאלי של הנסיבות שגרמו לעצם להיות כפי שהוא.
בפילוסופיה מודרנית: כשאומרים פשוט "סיבה" מתכוונים ל-"סיבה פועלת" במובן האריסטוטלי.

יש הבדל מעניין בנושא הזה בין אריסטו לדיוויד יום.
עבור יום, הסיבה הפועלת היא "האירוע", כלומר ההתרחשות שהביאה משהו לקרות.
עבור אריסטו, הסיבה הפועלת היא עצם (חי או דומם) - שאחראי להתרחשות.
למשל: אם קיבלת בוקס, עבור יום, הסיבה לפציעתך היא ההדף של המכה שנחתה עליך.
עבור אריסטו, הסיבה היא המניאק שנתן לך בוקס.
(במילים אחרות: יום יודע להתייחס ל"אירוע" במובן של מפגש בעל תכונות מסוימות בין עצמים, בעוד עבור אריסטו - העצם כולו הוא הסיבה לתוצאות שהוא מייצר בהקשרים שונים).

4) הסיבה התכלתית
"המה שלמענו"
הסיבה הטלאולוגית, הפנימית או החיצונית, לשינוי.
למשל: האדם לומד כדי לדעת, הפסל יצר את הפסל כדי לקשט את המקדש, הזרע משריש כדי לשתות ולהפוך לעץ.
חשוב לשים לב שזה שונה מהסיבה הפועלת - היא מדברת על העצם שאיפשר את השינוי, וכאן מדובר בתכלית שלשמה השינוי התבצע.

סיבות 1-2 הן סטטיות, קבועות בכל עצם. סיבות 3-4 דינמיות ומשתנות לפי הנסיבות.

כדי להסביר שינוי באופן מלא - אריסטו טוען שצריך לספק את כל ארבעת הסיבות!

"המה שממנו" = ממה השינוי עשוי?
"המה שלהיות" = מה הוא העצם המשתנה?
"מה או מי גרמו לשינוי?"
"למה נגרם השינוי?"