אריסטו 12 תאולוגיה

[[מחברות אוני'/יוונית/אריסטו/אריסטו]] [[יוונית]]

אריסטו לא עוסק באל או אלים פרסונליים.
הוא עוסק בו כ-'ראשית' כחלק מהמסורת המילטית שהוא משייך את עצמו אליה (העוסקת בהתחלות ובסיבות), אבל בעיקר - האל הוא פיתוח מתבקש של מושגיו המטאפיזיים של אריסטו.
הכוונה לצורה-חומר, פועל-כוח.
פירוט:

צורה וחומר: אמרנו שחומר בלי צורה, יולי, קיים בהפשטה בלבד ואינו ממשי. אבל מה עם צורה בלי חומר? זהו אחד האפיונים שאריסטו נותן לאלוהים.

כוח ופועל - כזכור, פועל קודם לכוח, צריך להיות משהו שקיים באופן עצמאי ומלא כדי שיהיה לו את הפוטנציאל שהוא הכוח. בתורת ההכרה - זה מחייב את השכל המפעיל, שהוא 'הפועל', הקיום של הצורה המקדים את השימושים בה (השכל הוא כושר עיון מסוג מסוים, אבל חייב להיות קודם בפועל טרם הוא כוח שמתממש!).
האם האל יכול להיות פועל טהור? יש משהו שקיים באופן מלא? (הצורה!).

עצם: למדנו שהעצם הווה באופנים רבים, אבל שיש מובן בסיסי שבו הוא עצם. הוא מצטיין בקיום שבלתי תלוי בתכונות הלא-מהותיות שלו, כשאלה תלויות בו ומשתייכות אליו באופן מזדמן.
במטאפיזיקה אפסילון, אריסטו מחלק את הישים ואת החקר שלהם באופן הבא:
1) מתמטיים - קבועים (בלתי-נעים) ובלתי-נפרדים (לא קיימים כשלעצמם, הפשטה של משהו שקיים)
2) פיזיקלים - משתנים (נעים) ונפרדים (כל עצם קיים כשלעצמו)
3) תאולוגיים - קבועים (בלתי נעים) ונפרדים (קיימים כשלעצמם).

אריסטו חוזר לדרישה של פרמינדס, שהידיעה תהיה של הוויה קבועה ונצחית.
"במיטבה" - המטאפיזיקה צריכה להיות תאולוגיה, במובן שהיא צריכה לעסוק ביש קבוע בעל קיום עצמאי - עצם שהוא צורה ומהות בלתי משתנות.

האם אריסטו אומר בכך - שיש כזה הוא האלוהים? ומתחייב שיהיה אותו?

אריסטו קורא לאלוהים בכלל - 'מניע בלתי מונע'.
הוא קובע שדרוש כזה מפני ש:
-כל הדברים מתהווים כלים מלבד הזמן והשינוי - הזמן הוא מעגלי ונצחי
-התנועה של הדברים בזמן היא מהכוח לפועל
-עיקרון קדימות הפועל פירושו, שאם משהו נע, יש משהו (קיים בפועל) שהניע אותו.
-לכן, לכל דבר שנע יש מניע. אלא שהמניע - עליו לנוע. ואם כן - יש מניע "שהניע את המניע".
מתקבלת שרשרת בה כל חוליות "אמצע" היא הומנעת של קודמתה והמניעה של זו שאחריה.
-הממשות של היחסים האלה יכולה להיות מעגלית - בהתאם לכך שהזמן הוא מעגל ולא מטוטלת (עם שטח מת) - אבל היחסים עצמם אינם מעגליים - לפועל יש קדימות. כלומר, יש כוח מניע כלשהו - שהוא ספציפית מניע ולא מונע - כלומר, הוא קיים באופן שלם, עצמאי ונצחי.
-המניע הזה חייב להיות קיים כפועל, ואני מניח שאם הוא קדם להכל, הרי שהוא פועל שלם, עצמאי ונצחי? לא ממש הבנתי.

החוברת אומרת: אריסטו לא שולל שיהיו כמה מניעים בלתי מונעים, אבל בהמשך הספר טוען בכל זאת ש"לכל נע יש מניע - ויש מניע אחד לכל הנעים".
(ומוסיפה בצדק שזה טיעון כושל: "לכל ילד יש אב" לא אומר שלכל הילדים יש את אותו האב).

-- עד כה אפיינו את אלוהים כמניע בלתי-מונע.
(החוברת מעירה: שפינוזה אמר שאלוהים הוא "סיבת-עצמו", אריסטו היה דוחה את זה! הוא הסיבה של משהו (של הכל), אך לא של עצמו - הוא היה מראש. הוא "בלתי מונע" - גם לא הנעה עצמית!

---הסבר למה המניע הבלתי מונע הוא "פועל טהור" ו-"פעילות שלמה"/התכונות של אלוהים:

-הפועל הטהור הוא חסר השתנות.
-הנה תוספת מעניינת ושימושית ליחסים בין המושגים האריסטוטליים: החוברת אומרת שפעילות "שלמה וחסרת השתנות" חייבת להיות דווקא צורה טהורה - מההתחלה חשבתי שהקשר קצת תמוהה, או הפוך באופן אינטואיטיבי.
-למה? כי החומריות היא זו שנותנת לצורה פוטנציה! יש את הצורה שהיא תכלית מסוימת - ואם יש חומר שנושא אותה, הוא יכול להתארגן באופן ששובר את הצורה והופך לצורה אחרת! הוא צריך להתהוות לצורתו השלמה, ולאחר מכן יתכלה. הוא המקור לכוחות השונים של הפועל, ולכך שאיננו שלם.

-העצם היחיד שיכול להיות לא-חומרי, עבור אריסטו, הוא מחשבה. והמחשבה שהיא לא-חומרית באופן מלא היא כזו שלא משרתת שום תכלית אחרת, אלא היא עיון לשם עצמו. התבוננות טהורה.
כלומר - המחשבה היא צורה טהורה, והמושא של המחשבה הטהורה - הוא הצורה הטהורה.
ואריסטו אכן אומר - "אלוהים חושב את עצמו".
אלוהים הוא עצם שהוא מחשבה, שחושבת את עצמה באופן מלא - הוויה שלמה ובתי תלויה.

כיצד המניע הבלתי מונע - מניע את העולם?
כאמור וחשוב לזכור -הוא גם לא מניע את עצמו (בכדי להניע).
הוא עושה זאת כמו שאהוב מניע את אוהביו (ארוס אריסטוטלי) - כל הדברים משתוקקים אל צורתם השלמה, אל מיצוי כוחותיהם והפיכה לפועל מלא - שהוא בהכרח לא-חומרי.
האל מניע את העולם באופן טלאולוגי - הוא הסיבה התכלתית לכל הדברים -
הוא מקור התנועה והסיבה הפועלת לכל הדברים, והוא גם התכלית הסופית שלהם - כל הדברים הם חלק מתהליכים צורניים, ששואפים למיצוי הכוחות - דהינו להפיכה לצורה טהורה.
מאחר שמיצוי התכלית הוא הטוב לכל דבר -- האל הוא טוב בהחלט.

הם כל הדברים שואפים לאותו הפועל? יש מחלוקת על זה, אבל אריסטו ככל הנראה מנסה להגיד שהתכליתיות עצמה היא אחת - כלומר האל. כל הדברים שואפים לתכלית הייחודית שלהם - אך בכך שהם שואפים לפועלם המלא, כלומר לאותו הפועל.

אריסטו מסיים את מטאפיזיקה בשאלה מעניינת:
האם העולם מכיל את האל באופן אימננטי - או טרנצנדנטי?
כלומר, האם האל הוא צורתו של העולם (הצורה העליונה ביותר), כמו הסדר לצבא?
או שהאל הוא איזשהו כוח חיצוני לעולם - כמו המצביא לצבא?
אריסטו לא פותר את השאלה - ומותיר בכך כר נרחב של פרשנויות ועיונים מטאפיזיים/תאולוגיים (הקשר ממש הדוק - הוגה המטאפיזיקה הגדיר אותה כך שהיא שואפת להיות תאולוגיה).

מדוע אין לאריסטו פיתרון מתבקש?
-כי מצד אחד, צורה חייבת להיות הצורה של משהו. באשר לתורת העצם, אריסטו הודה שהצורה חייבת להיות של משהו. אז האל צריך להיות צורתו של העולם...
-ומצד שני, העיון התאולוגי מדגיש קריטריון שקיים גם הוא בתורת העצם במטאפיזיקה: הנפרדות. אם הצורה אינה קיימת באופן עצמאי, אלא רק כצורתו של החומר (שהוא העולם), היא לא באמת עצם ראשוני, או מניע בלתי מונע.