אריסטו 11 העצם ב 'מטאפיזיקה' (תורה מאוחרת)

[[מחברות אוני'/יוונית/אריסטו/אריסטו]] [[יוונית]]

כידוע, הוויה ביוונית היא ousia. מימה"ב ואילך ousia מתורגם כ-'עצם'. רוצה להגיד: עבור אריסטו, העצם הוא ההוויה.

אריסטו רוצה לעסוק במושג העצם, שוב, דרך השוואתו לקטגוריות האחרות (ה-9 הנותרות).
נקרא במטאפיקיה גאמא, זיתא, טיתא - אך קודם כמה מילים על המטאפיזיקה בכלל.

המושג 'מטאפיזיקה' נולד עם המטאפיזיקה של אריסטו, אבל אריסטו לא תבע את המושג.
המשמעות ביוונית היא "מה שבא אחרי הפיזיקה", ובאופן משונה זה - מטאפיזיקה הפכה למושג חשוב ביותר בתולדות הפילוסופיה.
אריסטו כינה את העיסוק גם "פילוסופיה ראשונית", או "תאולוגיה" (תאולוגיה היא סוג של מטאפיזיקה?).

החיבור כולל 14 ספרים בכל מיני נושאים: סקירה של העקרון הראשוני/ארכה, הפילוסופיה יסודה בפליאה, עקרונות היסוד החלים על כל מה שהווה (אי הסתירה, השלישי הנמנע וכו').
עיסוק במושג העצם/ההוויה (כוח-פועל, חומר-צורה), מתמטיקה ותאולוגיה.

אריסטו מתאר את מה הוא עושה במטאפיזיקה, שוב, כ-"פילוסופיה ראשונית".
(המבנה הבסיסי של המציאות הקודם לאפיונה הפיזיקלי הנתון).

יש 4 הגדרות אריסטוטליות למושג:

1) מדע זה מעיין בהתחלות הראשוניות ובסיבות (בארכה, הסבר זה מציב את אריסטו כממשיכם של המילטים)
2) מדע המעיין במה שהווה "באשר הוא הווה", ובמה ששייך לו כשלעצמו (ההגדרה שמעניינת אותנו: המטאפיזיקה עוסקת בעצמים שהווים בעצמם, ללא תלות במשהו אחר, ובתכונות השייכות להם
3) מדע השואל - מה הוא זה שהוא משהו - מהי ההוויה? (דומה ל-2 אבל מצומצם יותר: כאן הוא מציע שהעיסוק הוא בהוויה בלבד, ולא בתכונות שלה בנוסף)
4) הפילוסופיה הראשונית עוסקת בהוויה בלתי נעה, אם יש הוויה כזאת (כאן אריסטו מציע שהמטאפיזיקה עוסקת רק באל, כלומר היא תאולוגיה, ובעצם מחזק את הטענה שרק האל הוא עצם ממשי באמת, עצם ראשוני שהקיום שלו בלתי תלותי (מניע בלתי מונע, תכלית כשלעצמה וכו' -- אריסטו ממשיך להתחבט אם יש/דרוש אלוהים, לא? או שהוא משוכנע תמיד?)

פוקוס על 2:
מה זה אומר "באשר הוא הווה"?
החוברת מסבירה יפה: עבור כל המדעים, המסקנות של המדעים האחרים הן מקריות.
חתול שצונח הוא גם יצור נושם, וגם עצם שנופל.
באשר הוא יצור פיזיקלי, הוא עצם שנופל.
ובאשר הוא יצור ביולוגי, הוא יצור שנושם.
מבחינת "המדע הראשוני" - גם היותו יצור פיזיקלי, וגם היותו יצור ביולוגי, הם אפיונים מקריים לעובדת היותו.
ההוויה היא אפיון שחל על כל הקטגוריות - אבל היא לא "קטגוריה עליונה" המכילה אותן.
(כל קטגוריה הווה בדרכה - ולכן ניתן להגיד שהאונטולוגיה האריסטוטלית כוללת לפחות 10 הוויות שונות...).
להגיד שמעיינים ב"הווה באשר הוא הווה" זה להגיד שמעיינים במאפייני ההוויה הכלליים ביותר, החלים על כל עצם, או על כל דבר שהווה.
(יכול להיות עצם ביולוגי, יכול להיות עצם פיזיקלי, וכן הלאה. כולם הווים יחד באותו המקום. מה היא ההוויה במובנה הכללי?).

התכונות המהותיות לכל הדברים שהווים:

1) "מה שהווה נאמר באופנים רבים, אם כי ישנו מובן בסיסי"
2) ההווה הוא אחד. לא במובן הפרמינדי שהכל אחד בלתי-מתחלק, אלא שכל עצם ניתן להגדרה כ"יחידה" ולכן ניתן לספירה. בהמשך לזה, למה שווה יש "אחידות", כמו ליצור הטבעי, יש צורה מסוימת שמלכדת את האיברים השונים.
3) מה שהווה הוא נשא של ניגודים. מצע לתכונות מתחלפות.

עד כה, 1-3 מתאימים ל'עצם הראשוני' שתואר בקטגוריות.

ב'מטאפיזיקה', אריסטו מוסיף את ההגדרה הרביעית:

4) על מה שהווה חלים עקרונות היסוד של המחשבה (עקרון אי הסתירה, עקרון השלישי הנמנע).

אריסטו מוסיף לעקרון אי-הסתירה הפרמינדי סייגים רבים, כמו למשל "באותו זמן ומאותה הבחינה".
עם זאת, הוא מגן עליו כעקרון יסודי, וההגנה שלו מאוד מעניינת:
הוא לא מוכיח את העיקרון, אלא מראה את תוקפו הכללי.
(העיקרון חל ברמה הצורנית עבורו, הלוגית).
לא ניתן מבחינת אריסטו "להוכיח" את העיקרון - שכן אנחנו מראש מסתמכים עליו מראש.
אם המתנגד לעיקרון יגיד - "הדברים מכילים דבר וניגודו", עליו להודות שהוא מתכוון גם להגיד את ההיפך - "הדברים אינם מכילים דבר וניגודו", ולכן טענתו חסרת משמעות.
אריסטו רוצה להגיד: העיקרון הוא יסודי למחשבה האנושית, וניתן פשוט להראות למתנגדים שהם תלויים בו.

ולנושא - מה הפירוש "להיות" עבור אריסטו?

שאלת היסוד של המטאפיזיקה כפי שאריסטו עיצב אותה היא - מה פירוש "להיות"?
ועם זאת, יש לו משפט אלמותי שכדלזיאני אני אוהב מאוד:
"מה-שהווה נאמר באופנים רבים".
כלומר - ההוויה היא דבר הטרוגני.
"נאמר" עבור אריסטו = "חל". הוא בעצם אומר: "ההוויה חלה על דברים שונים באופנים שונים" (אז אולי יש הוויה אחת, אבל הביטוי שלה הטרוגני).

אריסטו מציע אנלוגיה - ניתן להיות בריא באופנים שונים. בריאות היא אפיון צורני שלא תלוי בתוכן מסוים (ללב בריאות, לריאות בריאות, וכו').
ועם זאת, אם לחזור להגדרה הראשונה של מה שווה - ההוויה נאמרת באופנים רבים, אבל ישנו מובן בסיסי/ראשוני.
כלומר - יש מובן כללי המשותף לכל הדברים שמתוארים כ"בריאים", למרות השוני ביניהם -
הבריאות שייכת לגוף.
"גזר הוא בריא" כי הוא משרת את הבריאות - אני אוכל גזר כדי להיות בריא.
בריאות הציפורניים היא חלק חשוב מבריאות הגוף - אני שומר על הציפורניים כדי לשמור על הבריאות הכללית?

בגדול אריסטו אומר - יש כל מיני מובנים של "הבריאות", אבל המובן הבסיסי, או הראשוני של המונח נובע מהעצם שהיא שייכת אליו - במקרה הזה, הגוף (זהו העצם הראשוני!).

ועכשיו נשליך מהבריאות להוויה:
יש כל מיני אופנים של "להיות". אפשר "להיות חכם", "להיות בזמן", להיות בריצה", וכו' - אבל ההוויות האלה הן כולן עצמים משניים, הנובעים ממובן ראשוני ובסיסי (ראשית ויסוד) של הוויה - ממהותו וטבעו הבסיסיים של העצם, שהם הוויתו העצמאית.
המשמעות של "להיות" בכל המובנים האחרים נגזרת מהוויתו של העצם.
כל שאר התכונות - כלומר כל הקטגוריות שהן לא עצם - חייבות להשתייך לעצם, שהוא זה שהווה, ותלויות בו.
כדאי לשים לב שאריסטו אולי לא מבחין בין סוגי הוויה שונים (טעיתי, ההוויה היא דבר בסיסי שחל באופנים שונים) - אבל יש אצלו לפחות כמה סוגים של הוויה ברמה האונטולוגית:
-הוויה בכוח לעומת הוויה בפועל
-להיות כשלעצמו לעומת להיות "על פי המזדמן".

הקטגוריות שאינן העצם הוות רק "על פי המזדמן" - כלומר כתכונות לא מהותיות של העצם.
אדם יכול להיות חכם, ויכול להיות רופא.
היותו חכם/רופא (כל המדעים המשניים) הן עובדות מזדמנות, לא-מהותיות, לעומת זאת, הקיום שלו כעצם, כשלעצמו, הוא הראשוני והמהותי. ממנו נגזרות ועליו נשענות "הוויותיו" הנוספות.

(עד כה: אריסטו הוסיף שאת העצם יש להגדיר באופן לוגי קוהרנטי, ופתר לדעתי את הבעיה לפיה ישנם עצמים שאינם עצמים/שכל דבר יכול להיות שם עצם - בהארכה של החלוקה מ'קטגוריות' ל-עצם ראשוני' ו-'עצם משני', לדברים יש שתי "דרגות הוויה" - ראשונית ומשנית - רק הראשונית קיימת כשלעצמה, והמשנית נובעת ממנה/היא אנלוגיה שלה).

מדוע הקיום של העצם הוא ראשוני, ושל התכונה לא?
(בגדול, כי התכונה שייכת בהכרח לעצם - אבל אריסטו נותן נימוקים מסודרים:)

1) לעצם יש קדימות בהגדרה (בביטוי):
עבור אריסטו, מבנה המשפטים שלנו שמתארים את המציאות הולם את מבנה המציאות: הנושא (העצם) הוא זה שיכול להיפרד משאר המשפט ולתאר הוויה ממשית. שאר הדברים - הם פרדיקטים שלו, תלויים בקיומו כדי "לצייר" תמונה ממשית, בעלת משמעות.

2) לעצם יש קדימות בזמן:
מתוך אותו טיעון, שהמשפט מציין את העצם קודם - אפשר גם להגיד שהעצם חייב להתקיים טרם התכונה שלו, כדי שיוכל לשאת את התכונה שלו (אבל העצם הוא סט של תכונות... זה חור אמיתי בתורה של אריסטו - הם לא מופיעים יחד? אפשר להגיד שהעצם יכול להתקיים לפני חלק מהתכונות הלא מהותיות שלו בלבד...).

2) לעצם יש קדימות בהכרה:
אריסטו מסביר שאנחנו מכירים את העצם (את הגדרתו/צורתו) בכדי להכיר את תכונותיו - ולא להפך. כמובן שמכירים את העצם כבעל תכונות מסוימות - אבל אנחנו מחפשים את צורתו של העצם כדי שנדע אילו תכונות רלוונטיות עבורו וכדי שנוכל להבין את שאר תכונותיו -- ללמוד על תכונותיו בלי לאפיין אותו כעצם, לא מאפשר חקירה שתחומה לעצם בלבד ושמעניקה לתופעות הקשר (הייתי אומר - אנחנו מראש רואים תכונה ומשליכים אותה על עצם שקודם לה).

במטאפיזיקה זיתא, אריסטו נותן 4 הצעות להגדרתו של העצם הראשוני:
1) קיום-המהות (המין, הצורה)
2) הכללי (מילים כלליות, שיכולות לחול על עצמים רבים - חכם, חתול, חם וכו')
3) הסוג -
זה חשוב להבחין בין מין לסוג. המין הוא הצורה! המין הוא ליטרלי 'אידוס'.
הסוג הוא 'גנוס' (genos) -- השיוך הכללי של הצורה! (האם הגנוס הוא לא צורה?...).
5) הנתון (המצע) - המצע השורד בשינויים. ההגדרה של העצם בתור נושא שאינו יכול להיות נשוא די קרובה להגדרה זו.

הסוג הוא לא טוב כי הוא כללי מדי - אינו קונקרטי.
הכללי לא טוב כי הוא כולל גם דברים שאינם עצמים - קטגוריות כמו איכויות (לובן, יופי) לא קיימות עבור אריסטו אלא עבור העצם.

אז האפשרויות שנותרו: המהות (הצורה), או הנתון (המצע).

החוברת מציינת בצדק - המהות היא מה שכונה ב'קטגוריות' העצם המשני (המין, הצורה)
והנתון הוא מה שכונה ב'קטגוריות' העצם הראשוני (הפרט היחיד הממשי שקיומו בלתי תלותי.)

וחזרנו אם כך לבעיה שנתקלנו בה ב'קטגוריות' - האם העצם הראשוני, הפרט היחיד הממשי הבלתי תלותי, קודם למשני - המין או הצורה? או שמא זה להפך?

אריסטו מטפל בבעיה במטאפיזיקה זטא באמצעות ההבחנה בין חומר וצורה:

על פניו, הנתון = המצע, הוא החומר. אם נרוץ על ההבחנה עצם-תכונות, נראה שהעצם ללא שום פרדיקציה (תכונות) הוא העצם עצמו.
וכנ"ל לגבי חומר-צורה: אם נפשיט את החומר מכל המאפיינים הכלליים שלו, בסוף יהיה לנו רק את החומר, ללא תכונות. החומר נושא את הצורה כפי שהעצם נושא את התכונות.

אפשר להגיד שיש כמה צירים מקבילים במחשבה של אריסטו כרגע:
עצם - שאר הקטגוריות (שתלויות בו)
נושא - הנשואים הנאמרים עליו (שתלויים בו)
מצע - השינויים החלים בו (שתלויים בו)
חומר - הצורה המעצבת אותו (שתלויה בו)

אבל! לא סתם אריסטו אמר בהתחלה שהצורה קודמת לחומר.
ההקבלה הרביעית ברשימה איננה קבילה!
החומר אינו קשור לזיהוי הצורה!
אנחנו מזהים את הצורה בזכות עצמה, כצורה, והצורה של הפסל אינה תלויה בארד שהוא עשוי ממנו (אותה צורה יכולה להתקיים בכסף, כדמיון, וכו').

אם להעמיק את ההסבר: לעצם האריסטוטלי יש תכונות, זו הסיבה שהוא ניתן לזיהוי.
לחומר כשלעצמו אין תכונות בכלל! - כל התכונות שלו הן מאפיינים צורניים.
ולכן - החומר לא יכול להיות העצם.

מדובר בחומר חסר צורה ('יולי' ביוונית) שקיים רק כהפשטה של המציאות - אין לו קיימות ממשית.

כזכור, עבור אריסטו התפישה מתרחשת יחד עם הזיהוי. אין תפישה ללא זיהוי. אנחנו תופשים צורה!
אז חזרנו לבעיה: אם הצורה היא התכונות, והחומר מקיים את התכונות - הרי שהחומר צריך להיות העצם, שהוא המצע של התכונות. אבל לחומר אין קיום עצמאי, ללא צורה - אז איך זה שהוא העצם?
כמו כן, העצם הוא הדבר שצריך לשרוד את השינויים.
אפשר לחשוב על 'הספינה של תזאוס' - החומר אינו הדבר שמקיים את זהותו הרציפה של העצם.

אז אריסטו פוסל את האפשרות של החומר - כעת נשארנו עם שתי אפשרויות:
1) הצורה
או אפשרות חדשה:
2) "השלמות" המורכבת מחומר וצורה (לשם אני הלכתי... החומר והצורה הם הרי הבחנה מושגית בלבד - אז למה ההתעקבות שהצורה קודמת לחומר???).

אריסטו די בוחר בשתי האפשרויות ביחד - הצורה היא המהות של הדבר, ולחומר, ככל שהוא קיים כמשהו, תמיד יש כבר צורה מסוימת.
"באמרי 'צורה' אני מתכוון לקיום-המהות שבכל דבר ולהוויה הראשונה".

אז במטאפיזיקה, אריסטו הופך את הסדר בין עצם ראשוני ומשני - העצם הראשוני הוא הצורה.
(בעצם אומר בכך: החוויה הקונקרטית הראשונית היא מראש כללית, לפחות באיזשהו אופן9.

אז עכשיו זה די עקבי - הצורה קודמת לחומר, והאובייקט הראשוני הוא המין/הצורה, כאשר המשני הוא הפרט/החומר.

(עם זאת, עדיין לא ברור מה לגבי צורה ללא חומר - האם אפשר להגיד שלצורה יש קדימות, או שרק אפשרות 2 שהוא מציע היא הנכונה?)

*ג'ון לוק ביקר את תורת העצם האריסטוטלית: הוא אמר שאם נפשיט מהמצע את כל התכונות שלו, כולן! נישאר עם דבר שהוא מהגדרתו בלתי ניתן לזיהוי. ועל כן - הוא סותר את הגדרת העצם... (לכן אני חושב שחסרה לאריסטו ההבחנה בין התכונות המהותיות של העצם, שהן חלק מהגדרתו ומצורתו, לבין תכונות מזדמנות - הוא מגיע לאיזושהי תפישה כמו-אקזיסטנציאליסטית, שלפיה ההוויה היא דבר כשלעצמו, וכל אפיון נוסף הוא תכונה שמזדמנת להוויה - אבל הוא שוכח שהעצם הוא המושא הראשוני לזיהוי של ההכרה שלנו - שהולמת את ההוויה! הוא הדבר היחיד שקיים באופן יציב ואיתן. והעצם - העצם מורכב מתכונות מהותיות! לכן קשה לי מאוד לקבל את הקדימות, ואני מבין עכשיו את הקשר העמוק בין אקזיסטנציאליזם למטאפיזיקה - היידגר רצה שלא תהיה יותר מטאפיזיקה, כי גם "הוויה" זה כבר תיאור כללי ובכך 'מזדמן' של הדבר).

נזכיר: החומר הוא זה שגואל את הצורה מכלליותה ונותן לה קיום ספציפי. הוא זה שמבדיל בין פרטים של אותה הצורה. אבל החומר הוא המזדמן - והצורה היא המהותית.

אז אם לסכם: ההקבלה בין העצם, למצע ולחומר הסתברה כמופשטת מדי - נותרנו, לפי הביקורת של לוק, עם מצע חסר תכונות, שלא יכול מהגדרתו להיות עצם.

כמו שבדיוק כתבתי - עלינו להפשיט מהעצם את תכונותיו המזדמנות בלבד, אבל לשמר את אלה המהותיות - ובכך נשארנו עם הצורה כמהותו של העצם.
ישנן תכונות 'מהותיות', והשאר הן 'טפיליות' לעומתן.

משפט מפתח של אריסטו:
'שאר הדברים ניתנים כיתאוריה של ההוויה, וזו - כשל החומר'
כלומר, הוא מכיר לבסוף בעובדה שאי אפשר להעניק קדימות מוחלטת לצורה.

המשוואה היא לא: "חומר + (מהות + תכונות)", אלא "(חומר + מהות) + תכונות".

ובכל זאת!!! הוא מתעקש שב(חומר + מהות) קובעת המהות, דהינו הצורה, ולא החומר... החומר שרירותי.

החוברת מתמצתת יפה את הבעיה, שעדיין קיימת בעיניי:
את האינדיבידואליות של הפרט, שאחראי לה החומר, אי אפשר לאפיין - שכן אנחנו מאפיינים באמצעים כלליים בלבד.
כל פרט הוא בהכרח גם "זה" באופן עלום, וגם "כזה וכזה", כלומר חלים עליו תיאורים מסוימים (אחרת היה מופשט לגמרי ולא ניתן להכרה וזיהוי).
ההיבט הכללי פנימי לפרט - שכן אחרת היינו אפלטוניים ולא אריסטוטליים.

(הצורה קובעת מה הוא החומר - אבל החומר קובע האם זו הצורה של פרט אחד, שניים, קרובים, רחוקים וכו'... לא יודע... ומנין לנו זיהוי כללי של הצורה טרם זיהוי של תכונות הפרטים? התהליך דיאלקטי בהרבה משהוא מתאר לדעתי... פורמליסט מניאק).