אריסטו 10 העצם ב 'קטגוריות' (תורה מוקדמת)

[[מחברות אוני'/יוונית/אריסטו/אריסטו]] [[יוונית]]

יש כמה תשובות למה זה העצם - כאמור.
ב'הקטגוריות' נמצא אפיון ראשון.
אריסטו מחלק את העצמים לראשוניים ומשניים.

האפיונים שהוא נותן:

1) העצם הוא זה שאינו נאמר על נושא (יחסים פנים-קטגוריאליים) ואינו נוכח בנושא (יחסים בין-קטגוריאליים): אדם מסוים, סוס מסוים ("אדם" או "סוס" במובן הכללי יכולים לתאר נושא!)

2)בלי עצמים ראשוניים, מן הנהמנע שיהיה בנמצא דבר מן הדברים (העצם הוא הפועל, הצורה - עבור אריסטו היה עצם/מצע קודם-כל!

3)כל שאר הדברים מוסבים על או נוכחים בעצמים הראשוניים (קשורים אליהם בכפיפות)

4) עבור העצמים הראשוניים, כל אחד מהם מסמן "זה" (ישות) אינדיבידואלית - אחידה ובלתי ניתנת לחלוקה (פרמינדית?... אטומיסטית?...)

5) סימן היכר חשוב (ומעניין) של העצם: הוא אמנם זהה (במובן של אחיד ורציף) ואחד במספר - אבל עשוי לקבל איכויות מנוגדות. כחלק מהשתייכותו לעולם התופעות. למה???

חידודים ל- 1:
לשונית, אפשר להגיד "זה הוא סוקרטס", ואז סוקרטס לכאורה איננו עצם (כי הוא הנשוא). אבל המהות היא שאנחנו נותנים שמות "נושא" לפרטים יחידים -- כל עצם ראשוני הוא פרט יחיד.

חידודים ל-2 ו-3:
החוק שהפרשנות גוזרת מזה הוא שעצמים הם (בנוסף להיותם פרטים יחידים), בהכרח "ישים בלתי-תלויים". העצם הראשוני הוא זה שמוכרח להיות נתון בפועל, כדי שלמשהו-בכלל יהיו תכונות.

החוק הזה חשוב מאחר שישנם שמות עצם, שאינם "עצמים" במובן של קיום יציב ומוגדר -- "הריצה של האצן", "הלובן של מיצי" וכו' - במובן הפרטי של המושגים (הריצה של אצן ספציפי, של מיצי ספציפית).

אז האם מדובר בעצמים? (זה קצת כמו השאלה שמופנית לאפלטון: "במה לאכלס את עולם העצמים?").

אז אריסטו מסביר במטאפיזיקה זתא: העצם הוא זה שיכול להתקיים בפני-עצמו, ושקיומו מאפשר את קיום תכונותיו. "הריצה של האצן" לא יכולה להתקיים ללא האצן - ועם זאת האצן יכול להתקיים בלעדיה, לכן האצן הוא העצם הראשוני.

//זו בעצם שלילה של תורת הצורות האפלטונית: אין את הישיבה האידאלית, הטוב המוחלט וכו' - אלה קיימים רק כתכונות של העצמים הראשוניים, וחסרות קיום עצמאי. עבור אריסטו, העצם יכול להכיל כל מיני תכונות, כי הקשר ביניהן "עקיף" ועובר דרך המצע, שהוא העצם. העצם ייחודי ביכולת לשאת תכונות - משום שהוא זה ש"מביא" את הקיום בפועל - התכונות הן שלו בכוח.
לכן, לא תיתכן "תכונה של תכונה"
אריסטו מסביר את זה יפהפה: "המזדמן אינו מזדמן למזדמן, אלא מכיוון ששניהם מזדמנים לאותו הדבר". -- העצם הופך את התכונות המזדמנות לשרירות וקונקרטיות.

-לואיס קרול צחק על האריסטוטלים של אוקספורד במאה ה-19: הוא המציא את החתול שהחיוך שלו נשאר על העץ לאחר היעלמותו (עליסה). אבל האם יש מקרים כאלה במציאות? תכונות שאינן תלויות בעצם?
החוברת מציעה: התכול של השמיים (אני חושב שאולי אפשר לטעון שזה עצם). והאם אריסטו צודק שהעצם בלתי תלוי בתכונות? הייתי אומר שלא ממש - יש סף מסוים של תכונות שדרושות על מנת לקיים את העצם (אבל, וכאן אני נהיה סטרקטורליסט: מרגע שהעצם סומן, ונניח שהפועל קדם לכוח, תמיד נוכל לזהות עצם נוסף).

אז באמירה שהעצם לא תלוי בתכונות שלו - האם אריסטו התכוון למה שנקרא בפילוסופיה 'bear particulars'? כלומר עצמים חסרי תכונות?
הפרשנות של החוברת היא שלא - אריסטו התכוון שהעצם אינו תלוי בתכונותיו הלא-מהותיות, אך תלוי כמובן בקיום תכונותיו המהותיות לצורתו.
התלות של התכונות הבלתי מהותיות היא בעצם ולא להפך - אם החתול נעלם, גם החיוך.

*קווין בשפת 'לוגיקת הפסוקים מסדר ראשון' הציע שאפשר להגיד על F שהוא חתו ליפה רק בצורה הזו: F = יפה; F = חתול. אי אפשר "לשייך" משתנה כלשהו ל-F.)

*שפינוזה הבין את עניין העצם של אריסטו קצת אחרת: היעדר כל קשר, סיבתי או אחר, עם עצם אחר. העצם חייב להיות הסיבה של הדברים ולא תוצאה שלהם. כך, יכול להתאפשר רק עצם אחד כולל.

חידודים ל-5:
העצם הוא הקטגוריה היחידה שיכולה להכיל ניגודים.
העצם הוא הדבר התמיד במהלך השינויים של התכונות - הוא קיים לפניהן ואחריהן, כ-"מצע" של התכונות.
באופן הזה, כל הקטגוריות שאינן העצם - יכולות להתחלף מבלי שהעצם יחדל להתקיים, ובלבד שהתכונות המהותיות שלו נשמרות.
כך, הוא יכול להכיל תכונות מנוגדות - אך לא באותו זמן ומאותה הבחינה (יכול להיות למשל קר בראשו וחם ברגליו באותו הזמן, אבל לא קר וחם בראשו באותו הזמן. יכול להיות קר וחם בראשו בזמנים שונים...).

חידודים ל-4:
כשאריסטו הוא שהעצם הוא ישות אידיבידואלית שאי אפשר לחלק, הוא מתכוון שהם פרטים (חשוב), חומריים (חשוב), ומוחשיים. מדובר ביחידות שניתנות להגדרה בפני עצמן - כך שבהכרח ניתן לחוש אותן ולזהות אותן מבלי להסיק את קיומן בהתבסס על משהו אחר. העצמים נגישים לנו מידית.
עוד חשוב לגבי העצם - ניתן לזהות, וניתן לחזור לזהות אותו! הוא משתמר.
העצמים הראשוניים הם הקרקע שהשיח האנושי מעוגן בה!

*** עצם משני *:

אריסטו מוצא לנכון לדבר על העצם המשני, כשיוך הפנים-קטגוריאלי של העצם הראשוני.
אם העצם הראשוני הוא פרט יחיד ספציפי - למשל חתול או אדם מסוימים - העצם המשני הוא השיוך שלהם לסוג או למין. אריסטו מעדיף את השיוך "הנמוך" - חתול הוא יונק יבשתי למשל, ולא פשוט "חיה". זה מספק תיאור יותר קולע בעיניו.

אז כמו שאמרתי כל הדרך, אם יש לנו את העצם "חתול", אפשר לתאר אותו כעצם גם כ"חיה".
ולכן במשפט כמו "מיצי הוא חתול", כשאנחנו מציינים יחסים פנים-קטגוריאליים, אנו עושים שימוש בעצם המשני - דהינו, שוב, בשם העצם שמתאר את השיוך הקטגוריאלי של העצם הראשוני.

ככל שההגדרה מדויקת יותר - העצם המשני הוא ממשי יותר.

כדי לחדד את זה, דרושה הבחנה לשונית חשובה: "מיצי" זה שם פרטי. "אריק" זה שם פרטי. אלה הם עצמים ראשוניים פר-אקסלנס: פרטים יחידים וממשיים עם קיום בלתי-תלוי. מילה כללית יותר שיכולה להתייחס גם לפרט ספציפי וגם למין, נקראת "כולל". - דוגמאות: חתול, אדם.
המבנה הלשוני של העצמים המשניים הוא להיות "כוללים" - אך לא כל "כולל" הוא עצם משני!
עצם משני הוא רק כולל שההתייחסות שלו היא עצם ראשוני.
למשל: "החתול גדול" - הפרדיקט של הכולל הוא תכונה, ולכן "החתול" הוא כאן העצם הראשוני, ולא המשני.
"מיצי הוא חתול" - כאן "חתול" משמש כפרדיקט לעצם ראשוני, ולכן "חתול" הוא העצם המשני.

רק מונחים שמשתייכים לקטגוריות העצם יכולים להיות עצמים משניים כמובן - "לובן" של עצם ראשוני איננו עצם משני!
וכחוק כללי שגם אריסטו ניסח: המין הוא עצם משני, הסוג הוא כבר לא עצם ("חתול" זה עצם משני, "בעל חיים" - לא!)

-למה אריסטו התעסק בעצמים משניים?

אפשר לזכור שמבחינתו, המין ולא הפרט הוא הנושא את הצורה הנצחית, ובכך הוא המושא של הידיעה (שהיא כללית).
כדי לזהות את העצם הראשוני - החתול היחיד, דרושה לנו היכרות שלו כעצם משני - החתול הכללי.
המשמעות היא שהעצם הראשוני תלוי בקיומו של העצם המשני - ללא עצם משני, לא יכולנו לזהות את הראשוני. אך זה המשני תלוי בראשוני כדי להתקיים בפועל.
(עם זאת, העצם המשני חייב להתקיים - אריסטו מקבל את החוק של פרמינדס לפיו ההוויה היא הדבר שעליו חלה הידיעה).

אריסטו נקלע לבעיה שלא ממש נפתרת ב'קטגוריות' - מי מהם קודם למי? מבחינת הקיום בפועל, כחוויה מידית, כמובן שהעצם הראשוני הוא זה הנותן את המשני. עם זאת, העצם המשני הוא הצורה הנצחית - ומבחינת אריסטו הצורה היא הפועל, והיא זו שהתקיימה לפני החומר. אז איזה עצם הוא הקודם?

האם הקושי יושב? אחשוב על זה.

הבהרות חשובות לגבי העצם:
-אמרתי כל הדרך שאפשר להפוך כל קטגוריה שאינה עצם, לעצם. אני יכול להרכיב משפט שבו "אומץ" או "חכמה" הם שם עצם, שיש לו תכונות. למשל: "חכמה עיקשת" או "אומץ גדול".
אז מה ההסבר האריסטוטלי של זה?
שזהו דימוי בלבד.
אנחנו יכולים להתנסח "כאילו" קטגוריות שאינן עצמים הן עצמים - כלומר, כאילו יש להן קיום עצמאי, שיכול להכיל תכונות.
עם זאת, בפועל אנחנו רק עושים שימוש במטאפורה כדי לדייק את הפרדיקציה - של עצם דמיוני שהחכמה לבסוף חייבת להשתייך אליו, כדי לקבל ביטוי במציאות.

חשוב ביותר - האם מוצרים מלאכותיים הם עצמים?
-כן, מוצרים מלאכותיים הם עצמים. עם זאת, הצורה שלהם איננה נצחית!
היא המצאה אנושית שנועדה לשרת תכליות אנושיות.
העצם המלאכותי יכול להיות גם ראשוני (גרזן ספציפי), וגם משני (צורת הגרזן)
והוא מקיים את הקריטריונים של הכלת תכונות מנוגדות והיותו "מצע" לפרדיקציות באופן כללי.
עם זאת - אין "באמת" עצם משני של גרזן, אלא על *דרך האנלוגיה בלבד.
מדוע אין באמת עצם משני של גרזן?
כי הגרזן הוא לא באמת עצם ראשוני - הקיום שלו תלוי בבן אדם שיתן לו משמעות ושימוש. הצורה הראשונית שלו איננה נצחית (התחילה עם ההמצאה של הגרזן) - לכן היא לא מתאימה לתיאור של "הפרטים הראשוניים שמהם הכל נובע".

שאלה מעניינת:
אריסטו אמר שיש תכונות מהותיות, ותכונות מזדמנות.
לוק אמר שאין תכונות מהותיות.
לייבניץ אמר שכל התכונות הן מהותיות.
מי צודק?

הלוגיקה האריסטוטלית גם עוסקת במשפטי נושא-נשוא, אבל רק במשפטים כלליים (או חלקיים, שנובעים מהכלליים). היא לא עוסקת כלל במקרה הפרטי! ובכך, מתעדפת את העצם המשני על העצם הראשוני. בפרט, היא מאפשרת לאריסטו לעסוק ביחסים פנים קטגוריאליים של שיוך המין לסוג, ואפיון המהות של הצורה.

תורת הקטגוריות והעצם של אריסטו מתעדפת בגדול את העצם הראשוני - המקרה הפרטי. היא מתמקדת ביחסי נושא-נשוא - בדגש על תלותו של כל נשוא בנושא! אבל היא קלועה בלולאה מהבחינה הזו.