אריסטו 1 על האיש ועל הביולוגיה כהשראה לתורתו

[[מחברות אוני'/יוונית/אריסטו/אריסטו]] [[יוונית]]

-סופר חשוב ומשפיע, בין המאה ה-9 ל-11 עסקו בו בעיקר הערבים, הרמבן הכיר אותו מהתרגום לערבית והתרגום ללטינית נוצר על בסיס הערבית
-תורתו התערערה רק בעקבות גלילאו וקופרניקוס במאה ה-17
-מגיל 17 למד 20 שנה באקדמיה של אפלטון
-אחרי זה היה המורה של אלכסנדר, שבהמשך יהיה הכובש אלכסנדר הגדול
-בערוב ימיו ברח מאתונה כי התחזקו הסנטימנטים האנטי-אלכסנדריים, והוא לא רצה שהיוונים "יחטאו לפילוסופיה בשנית".
-נדד באסיה הקטנה וערך מחקרים ביולוגיים
-מהראשונים שעסקו באיסוף ידע וממצאים שיטתי -- תפישה לפיה הארטיפקטים הם חלק יסודי בחקר העולם
-הקים באתונה את הליקיאון - מן שילוב בין ספריה מדעית (על הרעיון שלה נבנו הספריות אלכסנדריה במצרים ופרגמון באסיה הקטנה), מוזאון (חיות מפוחלצות וכו'), ואקדמיה
-היו לו הרבה כתבים כולל דיאלוגים בהשפעת אפלטון, מרובם שרדו רק פרגמנטים. הם מחולקים לחיבורים "פנימיים" (הרצאות לשימוש בליקיאון, רוב מה שיש לנו), ומחיבורים "חיצוניים" - כתבים שפירסם.
-בהתחלה חשבו שהאמין בהתחלה בתורת אפלטון, לאחר מכן עבר לפתח את תורתו הפילוסופית כתגובה לזו של אפלטון, ואז עסק בעיקר בחקר ביולוגי -- זה לא נכון באמת. הרבה מהמחקר הביולוגי היה באמצע חייו, באסיה הקטנה, ואפילו בסוף חייו היו לו התבטאויות אפלטוניות. אפשר להגיד שהוא הושפע מאוד מאפלטון בשנותיו באקדמיה, ופיתח גם תורה עצמאית וגם שיטות מחקר, באיזושהי ערבוביה. ירש מאפלטון את הבעיות הפילוסופיות.
-פרש מהאקדמיה והקים את הליקיאון בגלל שאמר שבאקדמיה התחילו לבלבל מדעים עם פילוסופיה

מטאפיסיקה א -

-אנחנו מתפלספים בגלל פליאה. קורה משהו בעולם ואנחנו רוצים לגלות את הסיבה.
הפליאה היא כמו האפוריה הסוקרטית - היא מעין הטמעה שלה בחוויה האנושית הבסיסית; אנחנו לא מבינים למה הדברים קורים כפי שהם קורים, ההשערות שלנו לא מצליחות לקלוע, אנחנו מרגישים פליאה, שהיא סוג של מבוכה, ורוצים למצוא את התשובה. מן תהליך דיאלקטי ביחס למציאות הטבעית.

-הפילוסופיה עוסקת בסיבות הראשונות - כלומר בגורם הראשוני להתרחשות כלשהי. במילים אחרות (וזה שלי), הפילוסופיה עוסקת בהכרח -- מדוע ובאיזה שלב נוצר הכורח שהדברים יהיו כפי שאנחנו חווים אותם. גם הראשונות הזו היא מן גלגול של ה'ארכה' המילטי. הסיבה שראשוניות חשובה, היא בגלל שהיא "היסוד והראשית" המסבירה את המגוון שקיים בהווה.

-האדם נולד עם היכולת לרכוש ידיעה, ועם השאיפה לדעת - ללמוד זה הטלוס שלו
-האם מתחיל ללמוד מהתפישה החושית, מתקדם לזיכרון, ולאחר מכן לניסיון - היכולת להזהות תופעה בתור פרט השייך למין ולסוג מסוימים.
-ההתפתחות הבאה של הידע היא האמנויות השונות - גוף ידע שניתן להעביר הלאה, שעונה על שאלות באופן שיטתי.
-השלב החמישי הוא המדע, או הידיעה (episteme) - מדובר בידיעה לשמה (תכלית לשמה), בלי תנעים מניעים (בלי טלוס נוסף).
-גם הוא קובע של schole - פנאי - תפקיד מרכזי בהתפתחות הידיעה

-הפילוסופיה כידוע היא העיסוק בתכלית כשלעצמה - הידיעה לשם הידיעה, הנעלה ביותר

-ההתפתחות הפילוסופית היא טבע האדם והיא נצברת מדור לדור בתולדות הפילוסופיה

-ההבל המהותי בין אריסטו לאפלטון ולפרמינדס: אין נתק לא מוסבר בין עולם התופעות לאמת. היכולת להגיע לאמת מוטמעת בתוך החוויה הקונקרטית, הידיעה נשענת על ההתפתחות מתוך התפישה החושית ושואבת ממנה.

-מבחינת אריסטו, הפילוסופיה אלוהית, כי היא עוסקת באלוהים כסיבה ראשונית, וכי היא ראויה להיות בידי האלים -- איך זה מסתדר עם הטענה שהיא טבע האדם? האם החריגה מהטבע וההתקרבות לאלוהי היא-היא הטבע שלנו?

-אריסטו מתעדף הסברים עקרוניים וכלליים -- האנקדוטליות של התופעות הופכת את זה לקשה. מעדיף ידע שיטתי שנשען על כמה שפחות עקרונות!

-היה ביולוג אחושרמוטה, זיהה 500 מינים, אך לא ערך ניסויים. מייסד הביולוגיה המיונית.
-לזכור שאצל אריסטו הטוב זהה לאושר שזהה לתבונה, כלומר בשימוש בה כתכלית בפני עצמה

-החיות מחולקות אצלו ל:
-סוג
-כל סוג מחולק למינים
-"ההבדל יוצר המין" (per genus et diffrentia specifia) חייב להיות תכונה מהותית, כזו שמצדיקה את ההפרדה. לא כל תכונה.דומה לדיהרסיס.

-רצה להבין למה החיות בנויות כפי שהן בנויות

-על הרוח המדעית/ביולוגית בפילוסופיה של אריסטו:
1) כבוד לתצפיות.
החקר הביולוגי של אריסטו התחיל מתצפיות, והמשיך לגזירת מסקנות שמתאימות לתצפיות. כך עשה גם עם הפילוסופיה, בשני אופנים:
א. סקירה שיטתית של דעות הקודמים לו בכל נושא שטיפל בו
ב. חקר שיטתי של ה'דעות הרווחות' ברחוב היווני, ניסיון להגיע לתאוריות שיעלו בקנה אחד עם השימוש במושגים בשפת היומיום (אהוד בשל כך על הפילוסופים האנליטים במאה ה-20).
2) חקר "הטיפוסי שבפרטי"
אריסטו הפילוסוף, כאריסטו הביולוג, מעוניין להשליך מהמקרה הפרטי להגדרה הכללית. לבסוף, הוא מעוניין בהגדרות של המין ושל הסוג -- לא בהבדלים בין פרטים מאותו סוג.

-במה הוא יותר דומה לסוקרטס מאשר לאפלטון?
-בעניין בשפת היומיום. בהסתמכות על החוויה הקונקרטית ובניה דיאלקטית של הידיעה מתוכה. בשאיפה להגדרות ממצות.
לפי קטגוריות:
1. אלנכוס: שניהם רוצים לבחון את הדעות הקיימות. אריסטו פחות נצחני מסוקרטס ומכריז שהוא רוצה ללמוד מכולם.
2. אפוריה: האפוריה של אריסטו אינה בדו שיח, אלא בפליאה מול הטבע. האפוריה של סוקרטס היא לעתים קרובות משתקת, אכן "חוסר מוצא", בעוד של אריסטו היא חיובית ומפתחת - היא הסולם מהחוויה לידיעה.
3. ההגדרה: לסוקרטס זה חשוב כחלק מהדיון המושגי. לאריסטו זה חשוב כחלק ממיון הטבע. עבור אריסטו, היא הבסיס של הידיעה התאורטית - התכלית כשלעצמה.

-הקשר לגישה הפילוסופית מתחיל להיות ברור: גם המדע מתחיל מתצפיות ומתקדם עד לאומנות, ולאחר מכן ידיעה תאורטית.

-תכונות שאריסטו זיהה בטבע:
-היווצרות וכליון -- הביולוג ישאל את הפילוסוף לגבי מהות החיים, מלא פליאה לנוכח היווצרותם וכליונם. מה מבדיל את החי מהמת?

-צמיחה לקראת בגרות -- כאן העמדה הידועה לפיה האריה הצעיר מכיל את האריה הבוגר.
כל התהליכים, עבור אריסטו, הולכים לאיזשהו "שיא" - לצורתם השלמה, ולאחר מכן דועכים.
בהתייחס לתורות "התהוות" שונות, אריסטו אומר משהו מהפכני באמת:
"ההיווצרות הולכת בעקבות ההוויה, והיא למען ההוויה, ולא זו האחרונה בעקבות ההיווצרות"
(ההיווצרות שייכת להוויה, ההוויה מובילה את ההיווצרות, כלומר כל הגורמים המניעים את התהליך לקראת עתידו - אימננטיים להוויה, לא מגיעים מבחוץ).

-תנועה: אריסטו מבחין בתנועה כאחד מעקרונות הטבע והחיים, ולכן דוחה את העמדה הפרמינדית לפיה ההוויה דוממת בהכרח. זו סתירה של עדויות החושים, מבחינתו.

-חילוף חומרים: עשב הופך לפרה שמייצרת חלב - החומר נע ומשנה תכונותיו. על הפילוסוף, מבחינת אריסטו, לתת על זה את הדעת.
הוא דוחה כאמור את העמדה הפרמינדית לפיה אין שינוי, וגם את העמדה האפלטונית לפיה השינוי הוא בעולם התופעות בלבד.
מה הוא כושר שינוי ותנועה? מה היא נטיה?

-כאן מוצגים המושגים האריסטוטליים החשובים ביותר: כוח ופועל.
למה זרע של צמח א' לא הופך לצמח ב'?
היום נגיד שזה הצופן הגנטי. אריסטו לא היה רחוק מזה - טען שבזרע יש את צמח א' "בכוח" (בפוטנציאל), ובתהליך הצמיחה הוא הופך לצמח א' "בפועל".

-עם זאת, מזהה אחידות וסדירות בטבע - התופעות מתחלקות לבסוף לסוגים ולמינים. לעומת אמפדוקלס, הפרוטו-אריסטו המפורסם, הוא קבע שהמינים נצחיים ושלא יכולים להתהוות נוספים.

-יורש מהסופיסטים את ההפרדה בין טבעי למלאכותי (כמו פיסיס ונומוס) -- מבחינתו, מה שטבעי יכול
א) להניע את עצמו; ב) להתרבות בעצמו
המינים נצחיים כי הם מתרבים, ובכך מתגברים על כליונם.

-כל פרט מקיים את תכונות המין והסוג שלו, התורשה הביולוגית וההתרבות מבטיחות כך את נצחיות המין.

(מתחיל להתברר מה יגיד לאפלטון: הצורות הן בתוך התופעות, התופעות מכילות אותן, במקום תהום אונטולוגית ו"לקיחת חלק").

-שוב, אנחנו הכרנו את ידיעה כ"סברה אמתית מוצדקת", אבל החוברת מתחילה לתעדף את הסטנדרט האפלטוני/פרמינדי:
ידיעה היא קבועה ואינה בת-תיקון; על כן, מושאיה קבועים ובלתי משתנים.

-אריסטו מזהה דבר שהוא קבוע ובלתי משתנה בעולם התופעות עצמו - התכונות המגדירות את הסוג והמין הביולוגיים. לכן, על פניו, יש בעולם הטבע משהו שניתן לדעת כידיעה שלמה ואמתית.

-כיצד יכול הפרט להכיל את האידאה?
-אריסטו זיהה שלגוף יש מבנה מסוים שמאפשר לו לפעול - יש לו צורה, ולצורה יש "תכלית" (את הדברים שהיא צריכה לבצע).
-הוא הראשון שהגדיר את הגוף כ-'אורגניזם' (היי דלז), כלומר כמערך שבו לכל איבר יש תפקיד
-הוא נתן הסברים טלאולוגיים למאפיינים השונים של המינים: יש קרניים כדי להתגונן, יש תפרים כדי לצוד וכו'
(בניגוד לעמדה שלפיה קודם היו תפרים, ואז נולד השימוש בהם כניצול של המצב -- גם חשיבה פסאודו-אבוצולציונית נופלת לעתים קרובות להסברים טלאולוגיים).
-בשביל אריסטו, לתהות על האיברים ותפקידם זה בדיוק כמו לתהות על הרופא והפרקטיקות שלו - יש תכלית שהיא משהו טוב.
-ברור לאריסטו שאין שיקול דעת מכוון במקרה הביולוגי, זה הבדל קיים.

-אריסטו טוען בהארכה שהטבע כולו הוא אורגניזם, ונותן לו הסבר טלאולוגי:
הצמחים הם למען החיות, החיות למען בני האדם, שהם המשוכללים ביותר, "הטבע הוא בשביל האדם".