4 טימיאוס

[[מצפן - דיאלוגים מאוחרים]] [[יוונית]]

עוסק בטיבו של העולם המוחשי.
היחיד שבו אפלטון בעצם עושה שימוש בכלים התאורטיים שפיתח כדי לענות על שאלות במדעי הטבע.
מהדיאלוגים הבודדים שהיו זמינים בימי הביניים, היה חלק מהותי בתמונת העולם הקוסמולוגית של התקופה.
החוברת טוענת שיש המחשיבים אותו דיאלוג אמצעי, משום שהוא עורך הבחנה ברורה ו"'קשיחה" בין האידאות לתופעות. אפלטון המאוחר לא?
יותר נכון כנראה להגיד שהדיאלוג הזה הוא מן "חזרה לתורת האידאות" אחרי שבחן את האפשרויות לחלוק עליה בפרמינדס, תאיטיטוס וסופיסטן.

ההפך מטלאולוגי = קונטיגננטי.
נזכרים שוב בהתפתחות לכאורה של סוקרטס, מהתגלית של אנקסגורס ועד לאכזבה שהוא לא פיתח את ה"נוס" (שכל) כצירם של הדברים.

הבחנה חשובה: הסיבה שאדם פועל לעומת התנאים שמאפשרים לו לפעול. סוקרטס ברח מהכלא כי רצו להרעיל אותו (אם היה בורח), לא כי הטמפרטורה הייתה מתאימה.
סוקרטס בעצם אומר: פילוסופיית הטבע של אנקסגורס לא ענתה על שאלות חברתיות ואנושיות שהעסיקו אותי.

הבחנה בין שני סוגים של סיבות:
סיבה כתנאי הכרחי
סיבה טלאולוגית

סיבה טלאולוגית - אני עושה משהו בשביל התכלית שלו, בשביל מטרה כלשהי.
סיבה כתנאי הכרחי - גורם מניע, או דרוש - למשל הפסל עבור הפסל, הוא המניע הראשון בשביל התנועה.

כאן מגיע הסבר סופר מעניין של אפלטון לגבי... בריאת העולם:
1) העולם המוחשי נוצר על ידי אל אומן (דמיורגוס)
2) הוא יצר אותו לפי הדגמים של האידאות
3) הוא נוצר לפי דגם-על של בעל חיים עם נשמה ושכל (זהו העולם)
4) העולם נוצר בתוך "מקום" (או בית קיבול, אבל מילולית זה "מקום"!!! = כורה ביוונית).
המקום הוא זה שמגביל את האפשרויות של האידאות בעולם - כלומר להתפשט עד אינסוף או להיעלם.
(מקום הוא מה שנותן לדברים ממשות, שהיא מגבלה על הצורה).

כלומר, העולם הוא טלאולוגי.

להגיד על העולם שהוא בעל חיים זה להגיד:
1) שהוא מניע את עצמו
2) שהוא רציונלי
3) שהוא בעל תכלית

כאן יש חלק לא כזה חכם אבל מגניב על ה"גופים האפלטוניים" - חמשת הגופים המשוכללים בגאומטריה. אפלטון טוען בטימיאוס שעולם התופעות מורכב מתערובות שונות של ארבעת הגופים (הוציא אחד מהם, לא ברור למה) - כמו בתורת ארבעת היסודות של אמפדוקלס.
האם הוא מנסח מחדש את תורת הצורות ומתכוון שאלה האידאות? לא - הוא יותר מנסה לעשות כאן מדע אמפירי לדעתי. לדעת שגוף מסוים עשוי מחרא לא עוזר לזהות אותו כעוגת חרא באופן ספציפי.

דברים סופר מעניינים שאפלטון אומר על מקום:
הוא משלב את הרציונליות של האידאות עם אי-רציונליות, מאחר שהמקום הוא לא שום דבר.
הוא לא חומר, כי זה צריך אותו כדי להיות איפשהו מראש.
אפשר לתפוס אותו רק עם "מחשבה ממזרית", הפשטת כל מה שאנחנו מכירים מהמציאות כאמירה תאורטית (בדיוק כמו האינות כשכתבתי עליה!!!).

למקום אין אפיון והסבר
המקום נשאר במקומו
המקום הוא אי-סדר שניתן לתפישה רק כאשר האידאות מתקיימות בו באופן חלקי, ומתגשמות בו באופן חלקי, ומקנות לו סדר חלקי.

בסוף הדיאלוג, אפלטון מציג את ההבחנה בין האל-זמני לכל-זמני: האידאות הן נצחיות ובלתי משתנות, דהיינו 'מחוץ לזמן'.
אמירה מעניינת שאני מכיר מהצרפתים של המאה ה-20: הזמן המתקיים באידאות הוא 'צלם נע' של הנצח של האידאות - הן מועתקות לעולם שיש בו תנועה, אבל אין לו התחלה ואין לו סוף. בכך היה צריך להיסתם הגולל על שאלות כמו 'המניע הראשוני', או 'הבריאה' - בדומה לרעיון האמנה החברתית, מדובר בהסבר תאורטי, 'בדיעבד' לקיום של המציאות כפי שהיא. לאו דווקא מדובר במיתוס בריאה אמיתי.

האל האברהמי הוא כל-יכול ויוצר יש-מאין - בעוד שהאל האפלטוני מוגבל לדגמים שהוא יוצר את העולם על פיהם - כלומר, הוא לא יכול לשנות את האידאות.
זו שאלה מעניינת לגבי האל הנוצרי: דקארט האמין האל יכול לשנות את חוקי הפיזיקה והמתמטיקה (ובכללי את הלוגוס). לייבניץ האמין שדווקא כן.

הטוב שהיה באפלטון האמצעי האידאה העליונה, הופך למאפיין של הבריאה - העולם נברא לפי האידאות, ובאופן כללי, כי האל הוא טוב ומבחינתו הסדר עדיף על התוהו.

חוזרת ההבדלה בין הידיעה הפילוסופית: נואסיס; המתמטית והמודלית (דיאנויה); הסברה - החלה על העולם המוחשי.
העולם ניתן להכרה כי הוא מתחקה אחר מודלים צורניים, מתמטיים, פיזיקליים וכו' (האידאות).
לאי-הסדר ששורר ב"מקום" והופך את עולם התופעות לכזה שלא ניתן להכרה מלאה - קורא אפלטון "הכרח", זאת לעומת ההכרח הדטרמיניסטי (הקונטיגננטי הוא הכרחי עבור אפלטון).

מדעי הטבע נחותים לפילוסופיה ולמתמטיקה כי הם עוסקים בהעתקים ולא בדגם עצמו.
המטרה של הדיאלוג היא לבסוף אתית-חברתית, ולא באמת מסתכמת במדע הטבע: אפלטון טוען למעשה שהעולם נוצר ע"י אל טוב שהחליט לחוקק סדר בתוהו. בהתאם, נשמת האדם היא טובה ורציונלית מיסודה, אלא שכמו הבריאה, אי-הסדירות ההכרחית של העולם הממשי משחיטה אותה.