2 תאיטיטוס

[[מצפן - דיאלוגים מאוחרים]] [[יוונית]]

הכרה ללא אידאות - אפשרית?
אפשרויות למשמעות: וויתור על תורת האידאות, הדגשת החשיבות שלהן, או ניסיון לפיתוח דיאלקטי של התורה.
האידאות הן הכלי שמקשר בין הסברות שלנו לידיעה אמתית (וכיוצא בזה, בין התופעה לממשות).

אלנכוס סוקרטי מסורתי בין סוקרטס לתיאודורוס ותאיטיטוס, מתמטיקאים בני זמנו.
דומה למנון - פה עוסקים באפשרות הידיעה (האם אנחנו יודעים מה היא ידיעה), ולא באפשרות הלמידה, אבל גם כאן - מסיימים באפוריה.

בדיאלוג הזה נולד דימוי "המיילד" שעוזר לבן שיחו לנסח את דעותיו, ובודק את בריאותו של ההולד.
בדיאלוג הזה סוקרטס גם משבח את ה-SCHOLE, שהוא SCHOOL באנגלית - ובעברית "פנאי" - כתנאי הכרחי להתפתחות פילוסופית.

בעצם יעלו שלוש הגדרות שונות לידיעה.
1) הידיעה היא תפישה. AISTHESIS זה תחושה ביוונית, אבל מדובר בתחושה שיש עמה פירוש ושיפוט - תפישה ולא תחושה פיזית בלבד.

אפשר להסכים שיש ידיעה שהיא תפישה. אבל האם כל תפישה היא ידיעה? יש כמובן תעתועים. אז הפרשנות הנדיבה היא: רק תפישה היא ידיעה. (ידיעה היא אמת נתפשת...)

זה בעצם ההפך הגמור מהעמדה האפלטונית. אפלטון יסקור את הטיעונים של פרוטגורס (רלטיביזם), הרקליטוס (flux), ותהליך התפישה כדי לבחון את העמדה המנוגדת.

פרוטגורס:
הרוח יכולה להיות קרה לאדם ב' וחמה לאדם א'.
כאן אפלטון מעלה משהו מעניין:
זה לא שיש רוח, והיא ככה עבור א' וככה עבור ב'.
לפי הגישה הזו - לכל אדם יש "עולם פרטי משלו", שבו הוא המידה, כי לאף אחד אין גישה למה שנכנה לימים "הדבר כשלעצמו". אם ככה, יש רוח א' ורוח ב'.
ידיעה כזו של האדם לגבי עולמו הפרטי מקיימת כמה מהתנאים המתחייבים לידיעה:
א) זו ידיעה של משהו שהווה (הווה מתכלית ההוויה, יוכר בתכלית ההכרה).
ב) לא ניתן לתקן את השיפוטים לגבי החוויה האישית שלנו

זה שונה מידיעה כ"סברה אמתית מנומקת", אבל זה רלוונטי. טעות היא דבר שדורש תיקון - שיש לו סטיה מהאמת. כשאני אומר ש"הרוח קרה עבורי", אין שום אפשרות שאטעה - אני מ+1עיד על דבר שרק אני יודע, ושיש לי את האמצעים לדעת בדיוק.

רוצה לומר: לגבי העולם הסובייקטיבי שלנו, כל אחד מאיתנו "יודע" וצודק.
נולדת כאן הגדרה מתחרה לידיעה: תפישה של הווה שאיננה טעות.

הרקליטוס:
אפלטון משייך את העמדה הזו גם לפרוטגורס ולאמפדוקלס. הטענה היא שהכל משתנה ללא הרף, ושדבר מכיל את ניגודו.

התהליך:
כאן אפלטון באמת מציג טענה מעניינת וחדשנית לזמנו לדעתי: שאם הכל באמת תהליכים בשינוי מתמד, אין לנו שפה לדבר עליהם. השפה שלנו מורכבת מזהויות יציבות, כחלק מ"הסברה הרווחת" שיש לאנשים, לפיה הדברים הם יציבים לאורך זמן.

אפלטון מחלק את התפישה לפי התאוריה הזו לכמה מרכיבים:
1) הגורם הפעיל - למשל האובייקט
2) הורם הסביל - למשל החוש

3) אירוע התפישה (המפגש בין החוש לאובייקט)
4) תוכן התפישה (הדבר שנתפגש ע"י החוש - למשל הלובן).

חשוב להבין מה הכוונה - אפלטון מנסה לקרב את השפה הרווחת למציאות כפי שהרקליטוס מבין אותה. אין "עין של פלוני" שרואה את "האבן הלבנה". העין היא תהליך משתנה וככה גם הלובן - התהליכים האלה התקיימו בעבר ויצרו "אירוע תפישה" שעומד בפני עצמו!
וכך גם התוכן של התפישה - לא קשור למציאות של פלוני או של האבן (שהשתנו מאז התפישה), וגם לא לאירוע התפישה עצמו - הוא תוכן סובייקטיבי שנלווה לאירוע כתוצר שלו.

אין מושא מתמשך - אלא "סדרות של תפישות". הבקבוק אדום כרגע כי מתקיימת סדרה של תפישות אודם - אבל אין אובייקט אדום יציב. וכך גם האדם התופש - הוא נוצר ככזה רק כאשר הוא תופש - הוא לא קיים באופן רציף. שום דבר לא קושר בין סוקרטס החולה שהיין חמוץ לו, לסוקרטס הבריא שהיין טעים לו. הם אנשים שונים - שמחוברים רק ברצף כרונולוגי מסוים.
גם התוכן הוא ייחודי בכל מצב לפי זה - הלבן של האבן ברגע X הוא לא אותו לבן שיש לה ב-X+1, זה לבן חדש (זו הסתכלות "בדידית" על המציאות, לפי "פריימים", גם אני לקיתי בה פעם. אממה - יש בעולם תופעות רציפות. השבירה לא טבעית מהרצף).

אנחנו לא נכנסים פעמיים לאותו הנער, ואנחנו עצמנו לא מתקיימים פעמיים...
אם לחבר את הדברים - בכל רגע, לכל אחד מאיתנו נוצר עולם פרטי, ייחודי וחד-פעמי. קצת קשה לתקשר את זה בשפה משותפת וקבועה...

בהמשך לזה - כל מצב תפישתי הוא שווה-ערך. סוקרטס החולם הוא תהליך אחר מסוקרטס הער - ואי אפשר לשלול את עולמו כדמיוני לפי התפישה של סוקרטס הער.

לבסוף, נשארנו בלי סובייקט יציב ובלי אובייקט יציב - יש רק את המפגש ביניהם שהוא "אירוע תפישה", ואת התוכן הסובייקטיבי שהוא מייצר.
החוברת שואלת שאלה מעולה - לאן הלכה התהליכיות בעולם? האמת היחידה היא רגעי התפישה, המתקדמים בשרירותיות, ואין שום אמת אובייקטיבית בתהליכים שאנחנו מדמים שמניעים אותה. החוברת מציעה - יכול להיות שכל התהליכים שאנחנו חווים בתפישה, הם אפשרויות - או אפשרויות לניתוח של המציאות, או ממש אפשרויות בתוך המציאות! אבל בכל אופן - אפשרויות שמתממשות רק בתוך תהליך התפישה וכחלק ממנו (לא כאמת חיצונית) - כלומר, אירוע התפישה של אבן לבנה ע"י אדם, יכול להפוך לאירוע של שחיקתה ופגימה בלובן שלה - זה או בגלל שככה שרשרת התפישות תציג את ההתקדמות שאין לה אמת אובייקטיבית, או בגלל שאירוע התפישה כלל את האפשרות לשינוי בלובן של האבן, כאמת אימננטית שלו, ולא כמשהו שמחובר לעולם החיצון.
(לפי התפישה, העין יכלה לראות את האבן, לכן זו "אפשרות" - אבל לעולם אין דרך לקבוע מה, באופן אובייקטיבי, יצר את התפישה הבאה).

ביקורת של אפלטון על העמדות שהוצגו:
1) פרוטגורס - "כל תפישה היא אמתית עבור התופש אותה"
-- לפי זה, אין בני אדם חכמים מאחרים, ואין טעם בתפקיד המורה, שגם פרוטגורס נטל לעצמו.
התשובה של פרוטגורס: העניין הוא לא לחשוף את האמת לעומת השקר, אלא את המועיל לעומת המזיק - כלומר, לכוון את התלמיד לראות את הדברים באופן שיטיב איתו ביותר.
המטרה היא לייצר יותר תחושות נעימות. לכל אחד יש עולם פרטי - אבל צריך "לחברת" אותנו כדי לחיות יחד ולהיות מאושרים בכך. שקול ללהבריא את החולה כדי שהיין יהיה לו טעים.

אפלטון מקשה:
א) מי אמר שאתה יודע יותר טוב ממישהו אחר מה מועיל ומה מזיק? גם זה אמור להיות סובייקטיבי לגמרי. (אבל - אחר יכול להעיד שאתה מועיל לו...)
ב) הדיווח הבלתי אמצעי על ההווה של כל אדם הוא בלתי ניתן לתיקון. לא ככה עם תחזיות לגבי העתיד!! אנשים נבדלים ביכולת שלהם לחזות את העתיד בהתאם למצב הנתון. לכך דרושה ידיעה. בכל אופן, זו ה-סתירה לעמדה ש"כל ידיעה היא תפישה" - ידיעת העתיד היא לא תפישה, והיא ללא ספק ידיעה!

(כל ידיעה היא תפישה? לא! תחזיות הן לא תפישה). ההווה והעבר יכולים להיות לפי עיקרון "האדם הוא המידה" בלי לסתור הבחנה בין חכמים יותר ופחות ביחס לידיעת העתיד).

שאלת ההמשך היא כמובן: האם תחזית, טרם התגשמה, היא ידיעה בכלל?

עוד מתקפה של אפלטון: השיט הקלאסי של "אתה רלטיביסט אז אתה מאמין שהאובייקטיביסטים צודקים, אז הם צודקים שאתה טועה", ובהארכה "אתה רלטיביסט אז אתה מאמין שמי שאינו רלטיביסט טועה".
זה כמובן קשקושי ביצים -- ריבוי אפשרויות נכונות לא מונע אפשרות שגויה!!!

אפשר גם להגיד "הכל קפלים של סובייקטיביות", אבל אז באמת לא ניתן לתקשר או להכריע דברים כקולקטיב כל עוד אנחנו נשארים פרוטגוריים. - "הרלטיביזם הוא רלטיבי" זו עמדה מתחפרת, בדיוק כמו שהחוברת אומרת.

החוברת אומרת נכון - בעולם שבו "הכל זורם", אין טענה עדיפה לגבי מצב העניינים, ואין משמעות לטענה שנוסחה מלכתחילה בשפה שבה יש זהויות קבועות: "הידיעה היא תפיסה".

/// אפלטון מתווכח עם הקביעה "הידיעה היא תפישה" גם באופן עצמאי מהביקורת על הרקליטוס ופרוטגורס. יש לו שתי טענות עיקריות:
1. יש דרגות בתפישה, אין דרגות בידיעה. או שיודעים או שלא. והרי הידיעה היא תהליך.
2. יש לנו לפחות סוג אחד של ידיעה שאיננה תפישה - הזיכרון.

זיכרון דורש רציפות מסוימת בין מי שחווה למי שזוכר - לא ברור איך יתכן אצל הרקליטוס.
ופרוטגורס היה אומר שזיכרון מוטעה הוא תקף כמו זיכרון אמיתי.

אפלטון מתכוון להדגים את התפקיד של הנשמה ושל השכל בידיעה, ולהראות שתפישה לבדה אינה מספיקה.

הטיעון הראשון של אפלטון הוא מאוד מעניין: לא מספיק לראות בית כדי לזהות בית. אנחנו מקבלים קלט חושי מסוים, אבל זו הנשמה (התבונה) ש"מסדרת" אותו ומפענחת אותו, אחרת זה כמו לשמוע שפה זרה.
כשאנחנו רואים בית, אנחנו מחילים מיד שיפוט, שהוא נוסף לקלט החושי: "זה בית" (ולא "לא-בית", "כלב", "קרון ברכבת" וכו').
כלומר - כדי לפרש את הסביבה שלנו, שאנחנו קולטים באמצעות החושים, אנחנו זקוקים להמשגה ולזיהוי -- תפקידים של הנפש.

בהמשך של תאיטיטוס סוקרטס מדבר על הזיכרון ועל האפשרות של סברה מוטעית - אם הידיעה נבנית מתוך התפישה, ואין תפישה שהיא מוטעית, כיצד יתכן שאנחנו עלולים לטעות?
אפלטון ידגים בעזרת שני מודלים איך עניינים שקשורים לנפש ולשכל - כלומר לאידאות - גורמים לכך שגם בעולם התפישה שאין בו אמת ושקר מוחלטים, ישנה טעות.

מודל א' - 'טאבולה ראסה' - לוח שעווה, שכל דבר משאיר עליו חותם בצורת שקע. אנחנו "משווים את השקעים". בגלל שהשקעים דוהים עם הזמן, אנחנו לפעמים טועים בזיהוי.
זה מודל פשטני גם מבחינת אפלטון, לא מסביר איך עושים פעולות מלבד השוואה באמצעות הזכרונות.

מודל ב' - שובך היונים. כל זיכרון זה יונה ואנחנו צריכים לשלוף את היונה הנכונה. לפעמים אנחנו טועים...
לא מסביר - איך נכנסות יונים שגויות מיסודן, איך יש קשרים בין "יונים" (זכרונות) שונות.
בכל אופן - מבחינת אפלטון - סברה מוטעית היא עניין של אי התאמה בין הזיכרון (התקף) לצורך בהווה.

//זה מסביר סברות לא נכונות, אבל מה התפקיד של האידאות כאן? יש מצב שזה גם אפוריה.