1 פרמינדס

[[מצפן - דיאלוגים מאוחרים]] [[יוונית]]

בדיאלוגים המאוחרים אפלטון מנסה להתמודד עם ביקורות על הפילוסופיה האפלטונית שהציג בדיאלוגים האמצעיים. תוך כך, הוא מפתח לפרטים את תורת הצורות שלו ועונה על שאלות מתבקשות לגבי היישום שלה.

אפלטון כזכור מיזג בין פרמינדס והאלאטים להרקליטוס ועולם התופעות.
שני דיאלוגים מאוחרים ייחודיים הם: פרמינדס, תאיטיטוס. שם יש ביקורת, כמו באלנכוס סוקרטי, כלפי תורת הצורות האפלטונית, ועולות בעיות פילוסופיות בלי לקבל פיתרון מפורש. אפלטון מטפל באפלטון-האמצעי כפי שזה טיפל בהוגים אחרים באתונה.

פרמינדס:
עוסק בבעיתיות שביחס אחד-רבים בתורת אפלטון (מחדד למה ההווה חייב להיות אחד עבור פרמינדס), ובאופי ההוויה בכלל.

המפגש סוקרטס-פרמינדס היה אפשרי רק כשסוקרטס היה בן 8. זה דמיוני.

(הדיון מתחיל מול זנון, שלא טוען "יש אחד", אלא "אין ריבוי", והטיעון שלו הוא כזה:
אם מה שיש הוא מרובה, הוא דומה ולא-דומה בו זמנית, וזה לא יתכן.
אני מניח שהמשמעות "דומה" כאן היא דפנטיבית: כמו דמיון בין משולשים. לכן, מדובר במשהו שהוא בתחתית השורה "אותו הדבר" בהצגה שונה. אם מה שקיים - קיים, מה מבדיל את האיברים בריבוי ההיפותטי? אם הם שלמים, ולכן "קיימים" באמת ללא תלות זה בזה, מה מבדיל ביניהם? הם לכאורה אותו הדבר. ואם יש ביניהם הבדל - הרי שהם לא "קיימים:" באותו אופן, וכנראה יש עולם שמאחד אותם, הרי הגדרות הן כדי להפריד איברים בתוך הקיים.

הספר מביא כדוגמה שתי טיפות מים, ואומר שמבחינת זנון הן דומות בהיותן טיפות אך שונות במקומן בחלל - לכן אי אפשר להגיד שהן אותו הדבר ושיש זהות כזו "טיפה" מבלי להיכלא לסתירה. קל להגיד שהוא דיביל שלא מבין את החידוש של אריסטו: שדברים יכולים להכיל סתירות כל עוד הן לא מאותה הבחינה, אבל שווה להבין מה הוא אומר: אם הטיפה קיימת במובן שהיא ישות בפני עצמה, מדוע שיהיו עוד טיפות? הן לכאורה חולקות זהות - הן טיפות - אך יש ביניהן הבדל שרירותי שהזהות איננה מסבירה. לכן, אני מניח שלפי תפישה פרמינדית יש בעיתיות גדולה בכל עניין הריבוי. אם להחיל את הטיעון הזה על ההוויה עצמה: היא הוויה בכך שהיננה. מדוע שיהיה עוד דבר שהיננו, אבל ב"מקום" אחר? אין "מקום" לפני הוויה הראשונית. לכאורה מדובר בשני דברים שחולקים תכונה, הם אותו דבר/"דומים", אבל יש ביניהם הבדל שרירותי, הם "שונים" בכך שהם בפירוש לא אותו הדבר).

גם סוקרטס וגם פרמינדס חולקים את ההסכמות הבאות:
1) הבחנה בין הממשות לבין העולם החושי (ברמה האונטולוגית)
2) ההבחנה בין ידיעה וסברה (ברמה האפיסטמולוגית)

החידוש של אפלטון לעומת פרמינדס: לעולם התופעות יש ממשות חלקית, הוא לא בלתי-ממשי וזהו.
הכלי שמאפשר את זה הוא הקיום העצמאי של האידאות ו"לקיחת חלק" מצד העולם.

פרמינדס = אונטולוגיה אחידה
אפלטון = יש לפחות 3 סוגים של ישים (נשמות, אידאות, תופעות)

שאלות שפרמינדס מעלה:
1) אילו אידאות כולל עולם האידאות?
2) מה טיבה של לקיחת החלק?
3) בעיית החלות העצמית (האם האידאה של היפה - יפה?)
4) טיעון "האדם השלישי" (להיזכר)
5) האם האידאות יכולות להיות מחשבות?
6) קשיים בהבנת האידאה כדגם
7) התהום בין עולם האידאות לעולם המושאים

1) אילו אידאות כולל עולם האידאות?
בדיאלוגים האמצעיים האידאות היו בעיקר של ערכי מוסר ושל רעיונות מתמטיים, אבל לבסוף אפלטון דיבר גם על האידאה של המיטה, ולפי דוגמת "שלוש המיטות" - לכל מילה כללית יש אידאה.
פרמינדס מקשה: האם לבוז ורפש יש אידאה? -- מתבקש להגיד שכן, אבל קוג'מן מסביר יפה ש"בוץ ורפש" הם אנטי-זהויות (=/=A), ואין אידאות של שלילה אלא רק של ה-A עצמה.

נראה לי ברור גם מההמשך שעולם האידאות הוא מפורט AD INFINITUM.

2) מה טיבה של לקיחת החלק?
פרמינדס פשוט מטיל ספק בקשר שאפלטון מניח בין האידאות לעולם התופעות. לא ברור מה זה אומר "לקחת חלק" במובנים האלה, ונראה שאפלטון לא באמת פתר את המחסום הפרמינדי: הקביעה שחייב להיות נתק מוחלט בין עולם התופעות, שלא נראה שעושה צלילים של "קיים", לבין מה שהווה מפני שהוא מתחייב.
פרמינדס משחק עם הרעיון של אונטולוגיה הומוגנית: כאילו האידאות והתופעות מתקיימות באותו מרחב. אונטולוגיה לא-הומוגנית תטען שישנם "מרחבים" שונים של הוויה שאינם רציפים בתכונותיהם.

אפשרות 1) כל פרט של האידאה מכיל את האידאה כולה - אלא שזה בלתי אפשרי, דבר לא יכול להיות בכמה מקומות בו-זמנית, וכמו שזנון הסביר, לא יכולות להיות כמה אידאות זהות.

אפשרות 2) האידאה "מתחלקת" בין הפרטים - אבל אז מה בדיוק מאחד אותם? האידאה היא כמו מים - אפשר לחלק אותה ופשוט יהיה "שם מים ושם מים". גם כאן הטיעון של זנון הוא לעניין (אלה לא יכולים להיות אותם המים ומים שונים בו-זמנית), ובכל אופן אין שום דבר שמאחד את חלקי האידאה מלבד אולי דמיון.

פרמינדס האמין בהוויה אחידה והומוגנית. בשיחה, הוא מתייחס לאידאות כאל משהו חומרי, בעולם של ריבוי חומרי שהוא קצת שונה מהאמת הפרמינדית.
פרמינדס מדגים לכאורה איך הערבוב בין הממשות לתופעה לא מאפשר לאידאות להתקיים.
בכל אופן - האלאטים דגלו בהפרדה מוחלטת בין ממשות לתופעה, ולא היו מקבלים את הגישור שערך אפלטון.

3) בעיית הפרדיקציה העצמית (חלות העצמית) (האם האידאה של היפה - יפה?)

קל להגיד שהצדק צודק באופן מושלם, שהיופי יפה באופן מושלם, וכו'. אבל פרמינדס מקשה על רקע הפירוט של תורת האידאות ושואל: מה לגבי הגודל? האם הגודל - גדול כי הוא דומה לגודל?
אם כן - ניקלע להיגיון רקורסיבי, לפיו הדבר היחיד שהופך את אידאת הגודל לגדולה, הוא הדמיון לאידאת הגודל (הדמיון לעצמה - פרדיקציה עצמית). ומה הופך את אידאת הגודל לגדולה? שוב - הדמיון לאידאת הגודל. כך, כל אידאה תהיה למעשה "חלולה".

הספר מציין בצדק שפרמינדס שוב הופך את האידאות למושאים חושיים - אבל כדאי גם להימנע מהפירוש הנוח של האידאות כ-"חומר מנטלי", במובן שהאידאות קיימות בנשמה שלנו ומאפשרות לנו לפענח את עולם התופעות; אנחנו מזהים את האידאות כי הן קיימות בנפשנו, אבל גם כי התופעות לוקחות בהן חלק, אחרת לא היינו מזהים אותן. האידאות קיימות "בחוץ".

בכל אופן, עדיין נראה לי די ברור שהאידאות קיימות כ-אפשרות לזהות משהו - הגודל גדול, מפני שהוא כל מה שיכול להיות גדול, כל מה שגדול חייב "להשתתף" בתכונה הזו - שקיימת בעולם כפי שהיא קיימת בנשמתנו (האידאות הן באמת כמו ההתהוויות בדלז - הן כל מה שיכול להיות). אידאת החום היא הדבר הכי חם, כי היא פשוט התכונה הזו כפי שהיא מתקיימת ללא-מגבלה. החום לא חם מפני שהוא דומה לחום, החום הוא הדבר עצמו. כאן באמת חשוב לזכור שהאונטולוגיה האפלטונית היא לא הומוגנית.
(אם כבר, מה שאפלטון מאבד זה את הקשר בין הקטבים השונים -- הרקליטוס הבין שהאש נוצרת מתוך מגבלה, לפי "הצדק" של הלוגוס).

4) טיעון "האדם השלישי" (להיזכר)
זו חזרה על בעיית הפרדיקציה - האדם הראשון הוא כפי שהוא בגלל האדם השני, האדם השני חייב להיות כפי שהוא בגלל האדם השלישי. זו, שוב, אי הבנה של האונטולוגיה.
הספר מציע נכון - כשאנחנו אומרים שהיופי "יפה", אנחנו לא מתכוונים לאותו דבר כמו ביחס לתופעה.
(חשוב לזכור: לעולם לא נחווה את האידאה כשלעצמה, היא קיימת כאפשרות פורמלית בלבד. אולי כשאנחנו אומרים "היפה יפה", אנחנו מתכוונים שלו היינו רואים את היפה כשלעצמו, הוא היה דומה לעצמו באופן מושלם, כביטוי שאינו הגיוני מבסיסו).

(אני ממש שונא את הביקורת של פלטוניסט של צורות על דלז: כן, גם אצלו ההתהוויות בהכרח היו-כבר, ויש מבנים צורניים שמתקיימים ברמה האונטולוגית - אבל הוא נותן דין וחשבון על איך הם נוצרים, נחווים, וכיצד יש להם חלל ואפשרות קיום - הוא לא פשוט אומר "יש אותם" - אפלטון טוען שעץ קיים כרעיון באופן חיצוני מהסובייקט שמדמה את האובייקט לעץ - זה לא כמו שהנחתי תמיד, שבנשמה שלנו יש את המושגים ואנחנו עורכים "השוואה" כדי לזהות עצמים; העצמים הם כפי שהם מאחר שהם לוקחים חלק בצורה הכללית של "עץ", בתוספת הפרדיקציות הייחודיות להם שמסיטות אותם מהמודל המושלם של "עץ" - הטענה היא שהעולם מתכנס למבנה כללי, ושהצורות השונות שאפשריות בו קיימות -- שוב, כאפשרות קיומית ותפישתית כאחת. אפשרות במובן של משהו שייתכן מושגית. ניתן להגיד שהצורות הן מיצוי של האפשריות בעולם הטבעי - אבל למה שהאפשרויות האלה ירכיבו את העולם? ומדוע שיהיו נתונות כסבך? לדלז יש הסברים: המושג הוא זה שלא ייתכן, ותמיד משאיר "יתרה" של ריבוי. העולם הוא לא סט נתון (גם אם אינסופי) של אפשרויות קיום - אלא אקולוגיה של אינסוף (N+1) אפשרויות שבאות באינטרקציה בהקשרים שונים. לדברים יש צורות קבועות רק באופן יחסי - דברים חוזרים על עצמם - אבל הקבוע היחיד הוא רק ההבדל. להמשיך לחשוב על זה - למה אני מקבל את ה"אפלטוניות" של דלז, ומה עמדתי לגבי זו של אפלטון (העולם קיים כקטגוריות מושגיות, הדברים נופלים בהכרח בקטגוריות המושגיות ומהווים שיקוף שלהן -- מה שהווה הוא בהכרח ביטוי של אחת הקטגוריות, שהן סך האפשרויות של העולם).
(ועוד שאלה: אז מה שמתאפשר הוא רק מה שמתאים לקטגוריות. אז מאיפה בא "המרחק" בין התופעה לצורה? רק מכיוון שנוצר "ערבוב" של האידאות השונות באותם העצמים? האם העולם הממשי הוא פשוט "צמתים" בין אידאות? בחזרה לרפש וכו' - יש גם שלילה, מאיפה באה זו?)
//בכל אופן הייתי אומר שעולם התופעות הוא איפה שהניגוד יכול להתקיים ב"עצם" אחד, אבל כל פרימה של העולם הזה בעצם תראה שאלה פשוט מפגשים שרירותיים בין אידאות (ולבסוף - מפגשים מתחייבים?)

5) האם האידאות יכולות להיות מחשבות?

סוג של מתייחס למה שכתבתי לעיל. משתעשעים כאן ברעיון שהאידאות נבדלות מהפרטים המוחשיים, אונטולוגיה לא הומוגנית לפיה האידאות הן חלק מעולם המחשבות.
בהמשך, הוגים כמו לוק אכן טענו שהראש יוצר קטגוריות כלליות ע"י הפשטת המקרים לגופם מפרדיקציות הייחודיות שלהם והתמקדות בפרטים המאחדים.

פרמינדס לא מתעקש על אונטולוגיה הומוגנית, אלא תוקף מכיוון הרבה יותר מעניין:
אפרנטלי, גם אפלטון הסכים שהמחשבה היא אינטנציונלית, כלומר, חלה רק על מושא חיצוני. לחשוב "על לא כלום", זה לחשוב על כלום.
זה מעניין כי באמת לא ניתן לחשוב על הגודל הכללי, שאינו של משהו. אז אם הגודל הוא רק קטגוריה מחשבתית - מדובר בהכרח בעצם, שחייב לקבל זהויות מ"האדם השלישי". עולם המחשבות עבור היוונים הוא עולם של יחסים - המחשבה קיימת ביחס למושא שלה.
לכן הופך עוד יותר רלוונטי הרעיון שהאידאות קיימות גם מחוץ למחשבה. המחשבה היא אידאלית - ולא הפוך.
אפלטון אימץ את זה לגבי ידיעה - הלימה בין הידיעה להוויה.
לא ממש הבנתי מה החוברת אומרת - פרמינדס קובע שהמסקנה מהקו הזה היא שכל המציאות היא מחשבות בלבד. לא ברור לי למה. אולי כי אפלטון בעצם אומר שהמחשבות שלנו הן על מחשבות - ולכן גם האידאות צריכות להיות מחשבות על מחשבות, כי זהו טבען של מחשבות. יכולה להיות מחשבה על מחשבה - "כשאני חושב על הגודל, אני חושב על המחשבה של 'גדול'" - אבל אם ככה, ואנחנו חושבים רק באידאות, מתבקש להניח שהמחשבה יכולה להיות מכוונת רק למחשבות, ולכן אם האידאות גם הן "מכוונות" למושא חיצוני - הרי שמדובר במחשבות נוספות).

6) קשיים בהבנת האידאה כדגם

זה בעצם מהדהד את פרדוקס הלמידה, בדיאלוג הזה שבו אפלטון מלמד נער הוכחה בגאומטריה. אנחנו מזהים שחפץ הוא אדום ע"י השוואה ל"אדום האידאלי", אבל איך אנחנו יודעים שיש לנו דגם מהימן של האדום האידאלי? כדי לדעת שמה שאני קורא לו יופי, הוא באמת היופי, ולא למשל הבריאות, אפלטון משאיר לי אפשרות אחת - להשוות אותו לדגם האידאלי של האדום. לכן אנחנו לכודים ברגרסיה.
כיצד הבעיה הזו מתבטאת באמת? יש אוסף מסוים של תכונות שמכונן את הזהות "בריא", ואליו אני משווה מקרים פרטיים כדי לקבוע אם הם לוקחים חלק בבריאות. אני יכול לדעת שמדובר במקרה שמקיים את הזהות, לעומת מקרה שלא מקיים אותה, מאחר שיש לי קריטריונים עקביים לצורך השיפוט. זה משנה אם קראתי ל-"יפה" - "בריא", ול"בריא" - "יפה"? אפלטון כמובן לא מודאג מזה, אלא מהאפשרות שקראתי ל=/=A בשם A, כלומר, מצאתי זהות שניתנת לאפיון אבל טעיתי לחשוב שהיא זהות אחרת. זו עדיין לא טענה עם בשר - אם אפיינתי את המכוער וקראתי לו "יפה", מה זה משנה בהבנה שלי את עולמי? הדבר היחיד שמעניק ערך מועדף ל-"יפה" הוא שמדובר בהוויה האמתית, בעלת המבנה, לעומת ההשחטה שלה - "המכוער". אז אפשר לקרוא את זה כאילו אפלטון אומר - תורת הצורות לא נותנת לנו כלים לשיפוט מוסרי, רק לניתוח מושגי. אבל הוא קצת סותר את עצמו, כי מבחינתו הראוי/הקוטב הממשי בכל ניגוד הוא פשוט מה שיש לו מבנה צורני קוהרנטי...
ובכל אופן - כדי לבחון אידאות אין צורך בהשוואה לדגם. שוב, האונטולוגיה איננה הומוגנית. את האידאות אנחנו גוזרים מהשוואה זו לזו, כפי שמיד נגיע.

//אפלטון בעצם בחר FULL ON בייצוג OVER ההבדל/התהוות עצמה. העולם הוא סך הקטגוריות המושגיות שניתן לגזור ממנו, והן הקיום האמיתי והראשוני. אצל דלז מדובר בהיווצרותו של הייצוג.

7) התהום בין עולם האידאות לעולם המושאים
פרמינדס אומר כאן דבר פשוט וחשוב - אנחנו מכירים את עולם התופעות ומתקיימים בו. אפלטון מבקש שנשתמש באנלוגיות מעולם התופעות כדי לשרטט את הקשרים בין עולם האידאות - אבל מלבד "נטילת החלק" (שפרמינדס לא מקבל), אין קשר מבני בין העולמות, והפער האונטולוגי לא מאפשר לטעון שיש לנו אפשרות להכיר את עולם האידאות, בין אם הוא קיים ובין אם לא. אין סיבה לטעון שההיגיון שפועל עבורנו בעולם התופעות, מתאים לניתוח של עולם האידאות.
החוברת מסבירה יפה שזה כמו השאלה הגדולה לגבי מתמטיקה - מה הקשר בין הידיעה המתמטית לעולם התופעות, ומאחר שמספרים אינם "קיימים בטבע", איך זה שהם כ"כ יעילים בלהסביר את התופעות?
יש אידאה של יופי, ואין לה שום קשר לעולם התופעות. איך זה שהיא שימושית כדי להסביר את התופעות?
פרמינדס בעצם אומר: הראתי שבאונטולוגיה הומוגנית זה לא עובד, ובאונטולוגיה לא-הומוגנית זה עוד יותר לא עובד! זה הרכב חסר פשר של שתי אונטולוגיות שאין ביניהן קשר הכרחי.
(כאן דרושים השורשים האורפיים של אפלטון: הנשמה שלנו היא "איחוד" של הקרע, העולם האנושי הוא "רגל פה ורגל שם").

כעת יציג אפלטון טייק ששנוי במחלוקת בקרב פרשנים: האידאות הן גם נפרדות וגם לוקחות חלק זו בזו. ("רשת" מושגית).

מהפתקים:

אפלטון VS. פרמינדס:

התעקשות על 'אונטולוגיה הומוגנית' (שטוחה) - לפיה האידאות חייבות לקבל את התכונות שלהן מהאידאות
"הגודל הוא גדול", טיעון המיטה השלישית וטיעון האדם השלישי.
השאלה לדעתי היא אם האידאה היא אפשרות ההכרה עצמה, או הפרטים שלה - בעיניי כל הסבר של האידאה הוא כבר עותק שלה.
אז החלות העצמית של האידאות והאדם השלישי זה די שטויות - אבל כל הקטע על אידאות שהן לא מוסריות ועל כך שהן חייבות להרכיב את ההגדרות זו של זו - טיעון מצוין. זה בעצם מחזיר אותנו לאמפדוקלס - הצורה מסבירה את הצורה אד אינפיניטום. זה מה שאני מבין כטיעון על 'פלטוניזם של עצמות' לגבי דלז.